שיער ארוך

השיער גלש לו לתוך העיניים, משתולל. הוא הזכיר לעצמו לגזור אותו בהזדמנות הקרובה כמו שאמרו לו פעמים כה רבות בעבר. תמיד היה מסרב, טוען שזוהי הזהות שלו, אבל מה הטעם בזהות הרקובה הזו? הבנים לא מתחברים אליו, וגם לא היא.
הוא זכר אותה מההסעה הביתה של אחרי טיול התנועה. היא ישבה מאחוריו, לבדה, בוכה מסיבה שלא הייתה ידועה לו. הילדה שישבה לידו נרדמה כבר ממזמן, ולמען האמת זה לא שינה לו במאום. כל הבנות כמעט חיבבו אותו, כאילו אימץ לעצמו תדמית של ה"גיי" שהן יכולות לדבר איתו.. הוא לא היה. לפחות היו לו חברים- חברות, ליתר דיוק. הוא הסתובב המושבו והתבונן בה מספר דקות. היא הרימה את מבטה בשפה רועדת. הוא זכר את המילים בדייקנות.

"תפסיק לצחוק עלי."
"אני לא צוחק עלייך."
שתיקה.
"למה את בוכה?"
"כי אתה מדבר אלי."
ציניות.
חיוך
"למה את לבד?"
"אני לבד?"
"אני פה."
"אתה תשאר?"
שתיקה.
סומק.
היא הסתובבה אל החלון במהירות.
"אתה לא חייב."
שתיקה.
האוטובוס נוסע.

גשם ירד על החצר הרחבה. הנערה הבוגרת כעת רצה כאחוזת תזזית. "אני אוהבת את החורף!" קראה, חיוך על שפתיה. הוא עמד מתחת לסככה, בוחן. תמיד היא הייתה לבד, וגם עכשיו עשתה מעצמה צחוק, בלי שום חבר שיחזיר אותה פנימה- ידאג לה. יד הונחה על כתפו, זו בסך הכל הייתה אחת מהבנות שהוא הכיר. הוא הניד בראשו בערפול, מגרש אותה מטווח ראייתו. היא צפתה בו בבלבול כשיצא אל השיטפון.

"מה את עושה?"
"הגשם מרגיע אותי."
"נראה שהוא עושה אותך חולה."
חיוך.
עיטוש.
"קחי."
היא תופסת את המעיל שמושלך לעברה.
"אני לא צריכה טובות."
"אני עוד אשתכנע."
שתיקה. היא לבשה את המעיל.
"למה אתה לא מסתפר?"
"אני אסתפר בקרוב."
מבט ארוך, עוד שתיקה.
"זה עושה אותך מיוחד."
אוויר.
"אני אוהבת שיער ארוך."