שילוב גדול מהחיים- וואן דיירקשין, להקת הבנית המצליחה, וסדרת הספרים המפורסמת פרסי ג'קסון

זה הסיפור שאני הכי אוהבת (לדעתי) הוא השילוב של הלהקה האבוה עלה, וואן דיירקשין (תבואו כבר לישראל!) וסדרת הספרים הכי אהובה עלי פרסי ג'קסון. מקווה שתהנו מהסיפור, הוא די ארוך יחסית לסיפור קצר.
״…שבוע הדרמה!״ כירון קרא. הוא עמד מולנו בגוף הקנטאור שלו, בזמן שאכלנו ארוחת בוקר. לא הקשבתי לו כל כך. עדיין היתי חצי ישן, אחרי שאיחרתי לארוחת הבוקר, וטייסון נאלץ לקלף אותי מהמיטה. ואני מתכוון לזה מילולית. הלכתי לישון נורא מאוחר אתמול. אתמול אני ואנבת׳ דיברנו שעות. פשוט דיברנו ודיברנו ודיברנו, עד שראיתי שהשעה כבר רבע לאחת בלילה. איך בני אתנה האחרים שרדו את הדיבורים שלנו? אין לי מושג. ברגע שכירון אמר ׳שבוע הדרמה׳, חצי מהמחנה הריעה וחצי התלונן. מה פתאום יש שבוע דרמה? נראה לי שאחד מילדי אפרודיטה שכנע את כירון לעשות את זה. בטח בגלל שזה באופנה, או שזה נראה להם ׳מגניב׳. לי ולילדי אפרודיטה כנראה היתה הגדרה שונה מאוד של ׳מגניב׳.״שחכתי לציין שכל המטלות מבוטלות למשך השבוע בגלל שבוע הדרמה?״אמר כירון. עכשיו כל המחנה הריעה, ושרק, והתלהב. ״יש לכם עד יום שבת להכין קטע למופע הכישרונות. לא כל אחד חייב להשתתף כמובן.״ רוב החניכים מלמלו שהם לא ישתתפו. ״והפרס הוא פטור ממטלות למשך חודש.״ כירון הוסיף. כולם התחילו לצעוק ולהצביע, ולרצות להירשם. ״ההרשמה תהיה בבניין המרכזי למי שרוצה. זה הכל להיום, תבלו.״ חצי מהמחנה רץ במורד הגבעה לעבר הבניין המרכזי. ״אני גם רוצה!״ אמר טייסון ומחא כף. ״אז לך. אני בטוח שאתה יכול להתעלות לפחות על חצי מהחניכים שנרשמו. אבל תיזהר, יכול להיות שלרובם היו תכסיסים בשביל לנצח.״ אמרתי לטייסון. הוא הנהן ודהר במורד הגבעה. קמתי משולחן פוסידון והלכתי לאנבת׳. היא היתה חצי רדומה, והניחה את ראשה על ידה. ״אנבת׳?״ שאלתי. היא לא ענתה. ״אנבת׳!״ קראתי טיפה יותר חזק. היא קפצה במקומה. ״מה?״ היא שאלה, משפשפת את עיניה. ״גם אותך היו צריך לקלף מהמיטה אני מנחש.״ נשענתי על שולחן אתנה והבטתי בחניכים שנדחפו בדלת של הבניין המרכזי. היא הנהנה ופיהקה. ״ואתה?״ היא שאלה וקמה. ״אותי טייסון קילף מהמיטה. הוא כנראה לא מבין את הביטוי, כי הוא באמת הביא שפכטל וניסה לקלף אותי.״ אמרתי. אנבת׳ צחקה. ״בוא, פרסי. נטייל טיפה.״ היא תפסה בידי וגררה אותי מפינת האוכל.
אני ואנבת׳ התהלכנו במחנה.עברנו ליד האורבות של הפגסוסים, ושם בלאקג׳ק קרא לי. היי בוס! קרא בלאקג׳ק. ״היי. מה נשמע?״ שאלתי אותו. ״חתיכת פגסוס יש לך. הלוואי שלי היה אחד כזה.״ נאנחה אנבת.׳ מה קורה בין שניכם, זוג יונים? בלאקג׳ק צהל. ״מה?״ שאלתי אותו. ״מה הוא אמר?״ אנבת׳ שאלה. ״הוא קרא לשנינו זוג יונים..״ אמרתי נבוך.שנינו הסמקנו. ״אז, את רוצה להשתתף בתחרות הזאת?״ שאלתי אותה אחרי כמה דקות של שתיקה. ״האמת… שדווקא כן. תיכננתי לשיר…״ זה היה די מפתיע. ״לשיר? ממתי את שרה?״ היא חייכה אלי חיוך שובב. ״יש הרבה דברים שאתה לא יודע עלי, מוח אצה. הלכתי להירשם לתחרות, להיתראות בנתיים.״ואז הלכה משם. תגיד, נישקת אותה כבר? שאל בלאקג׳ק ותפח בכנפיו. ״אוי, תסתום.״
הלכתי לזירת הלחימה בחרב, וראיתי שם את גרובר ודפנה. ״היי.״ אמרתי להם. גרובר הביט בי. ״היי פרסי! תראה, הכנתי קטע לתחרות הכישרונות.״ ואז עשה קטע סטפס. דפנה מחא כפיים. ״אתה בטוח תנצח!״ היא קראה וחיבקה אותו. נאנחתי. ״אתה גם בעניין הזה, אה?״ ״האמת שדפנה הכריחה אותי לעשות את זה.״ הוא אמר. ״גרובר!״ היא קראה. ״מה? אבל מצד שני גם ככה רציתי להשתתף.״ הוא המציא תירוץ. ״כן בטח.״ דפנה אמרה בציניות. ״תנצח בשבילי?״ היא שאלה בתמימות.גרובר חייך אליה. ״בשבילך הכל.״ הם התקרבו אחד לשני. כיחכחתי בגרוני בקול רם. ״טוב. אני ילך לי. תבלו.״ שניהם הסמיקו, ואני הלכתי משם.
לא הבנתי למה שיחרור אותנו מהמטלות? אני מעדיף שיש מטלות, ככה לא משעמם. אנבת׳, גרובר, אפילו טייסון עסוקים בחזרות למופע. אני לא נרשם למופע, כי אין ל מה לעשות. איזה כישרון אני יראה בדיוק חוץ מלחימה בחרב? התהלכתי שעות במחנה בלי כלום לעשות. בכל מקום מסביב חניכים התאמנו על הקטעים שלהם. חלק רקדו, חלק שרו, חלק עשו ג׳אגאלינג, וחלק דחפו מלא קרקרים לפה. (מי בדיוק קבע שזה כישרון לראות כמה קרקרים אתה יכול לדחוף לפה?) הלכתי לכיוון היער. רציתי לראות טיפה טבע. הגעתי לאגרוף זאוס, שזה ערמת סלעים שאם מסתכלים עליה מהזווית הנכונה, היא נראת כמו אגרוף שבוקע מהאדמה. התיישבתי על סלע והבטי בשמיים. מלא עננים לבנים שטו בשמיים התכולים. השמש האירה את האזור שישבתי בו באור זהוב. הרחתי ריח מתוק של פרחי בר, וממש יכולתי לשמוע את הטבע שר. ואז קלטתי שאני באמת שומע שירה. זה היה קול נעים לשמיע, רך ועדין, ובאותו הזמן גם חזק ומלא רגש. זה נשמע מבין העצים. זה היה קול של בת, והוא נשמע די מוכר. התקרבתי לעץ ענקי, ומשם שמעתי את הקול ברור יותר. זה היה שיר אהבה עצוב ומלא תקווה. זה הלך ככה:
״… אהבתי אותך מאז שנפגשנו,
היה זה זמן רב, אבל הרגיש כמו אתמול.
מתי כבר תגיד לי, את המילים שאותם לא אמרת.
מילים אוהבות, שחודרות אל הלב, שאומרות שאותי אתה אוהב…
הלוואי ששמעת, הלוואי וידעת, שאני אוהבת אותך.
גיבור גדול, מחסל מפלצות, שובה לבבות, וכל כך קרוב אלי.
אם רק ידעת, מה איתי, בבקשה תנשק אותי…״
זה היה שיר כל כך עצוב ורומנטי. התקרבתי בשקט לראות מי זאת ששרה. חשבתי שזאת בטח דריאדה, אבל לא האמנתי למראה עניי. יושבת שם, גבה שעון על העץ ועניה סגורות ומהם יורדות דמעות, קול נפלא יוצא משפתיה, ויופיה הרגעי שבה אותי. התאהבתי ממש. שיערה הבלונדיני היה פזור, דמעותיה נצצו ל לחיה, שפתיה הוורדרדות ביטאו צלילים, וקולה הדהד באוזני וידעתי שאף פעם לא אשכח אותו. הבת ששרה היתה… אנבת׳.
לא האמנתי שהיא שרה כל כך יפה. אבל על מה היא מדברת? את מי היא אוהבת? התקרבתי אליה בשקט. היא לא שמה לב אלי, עניה עדיין היו עצומות. התיישבתי לאט לידה. כרכתי את זרועי סביב כתפיה והקרבתי אותה אלי. עמיה נפקחו מיד. היא הביטה בי וכמעט העיפה אותי שלוש מטרים בתרגיל ג׳ודו,ואז היא קלטה שזה אני והסמיקה. ״פרסי! מה אתה עושה כאן? אתה שמעת..?״ הנהנתי. ״הקול שלך היא הקול הכי יפה ששמעתי בחיי.״ היא הסמיקה עוד יותר. ״תודה…״ היא מלמלה לעצמה. היא השעינה את ראשה על כתפי ואחזה בידי השניה. יכולתי להיות ככה לנצח, אבל במוחי היתה שאלה שהיתי חייב לקבל עליה תשובה.״על מי שרת?״ פלטתי פתאום. ״מה?״ היא שאלה. ״בשיר הזה ששרת, שרת על מישהו שאת אוהבת ורוצה להגיד לו את זה, ואת מקווה שהוא ידע מה את מרגישה… מי זה?״ היא שתקה לזמן קצר ואז דיברה:״ אתה יודע…״ היא הביטה בעניים שלי.״אתה אמור לדעת.״ לא הבנתי למה היא מתכוונת. ״אבל אני לא יודע. אני יודעה את מי אני מחבב שזה את, וזה לא העניין…״ ואז קלטתי מה הוצאתי מהפה. ״אני הרגע אמרתי את זה?״ שאלתי כלא מאמין. אנבת׳ חייכה. ״כן, אמרת. אמרתי לך שאתה יודע.״ היא חייכה והסמיקה שוב. ״א.. אני?״ גמגמתי. היא הנהנה במבוכה. דמעות שוב עלו בענייה, ואני חיבקתי אותה. ״אל תבכי.״ הרגעתי אותה. היא התיפחה על כתפי. ״אתה.. אתה לא מבין איזו הקלה זאת בשבילי…״ היא הרימה את ראשה. ניגבתי את דמעותיה באצבעות שלי. ״אבל עכשיו את יודעת את האמת נכון? אז את לא צריכה להיות לחוצה. אני תמיד היה איתך…״ קירבתי את פניה אל פני, ושפתינו נגעו. נהניתי מכל רגע. הינו במצב הזה הרבה זמן. בסוף אנבת׳ התנקתה מימני. ״פרסי.. אני… אתה… אוהב אותי?״ היא שאלה אותי בגמגום. ישר הנהנתי בראשי. היא חייכה חיוך ענק. היא קמה והושיטה את ידה. תפסתי אותה, אבל לא קמתי. משכתי אותה אלי. נפלתי על הקרקע והיא מעלי. היא צחקה, וגם אני. היא נישקה אותי, והרגשתי בעננים. ידיה נחו על חזי, ואני העברתי את אצבעותיה בשיערה. שמעתי קול קונכייה. פתאום שמתי לב שזה זמן לארוחת ערב.אנחנו הינו כאן כל כך הרבה זמן? אנבת׳ קמה מעלי. קמתי גם אני, ורצנו יחד לכיוון המחנה.
הינו במרחק כמה מטרים מפינת האוכל, ואז עצרתי את אנבת׳. ״אנבת׳, אל תספרי עלינו לאחרים. אני לא רוצה שיתחילו שמועות…״ היא הסתכלה עלי במבט מוזר. ״אתה מתבייש בי?״ היא שאלה ושילבה זרועות. ״לא, מה פתאום… פשוט… אני-״ ״הבנתי לבד.״ היא קטעה אותי. ״שאתה מתכוון לא להתבייש בי, תודיע לי.״ היא הסתובבה והלכה משם בכעס. ״אנבת׳!״ קראתי אבל היא לא הסתובבה. לא היתה לי ברירה, אלה ללכת לאכול ארוחת ערב ולהעמיד פנים שכלום לא קרה.
-יום שבת-
היום של תחרות הכישרונות. כל המחנה היה נרגש. אני היתי אומלל. כל השבוע הזה אנבת׳ ואני לא החלפנו מילה. כל פעם שניסיתי לדבר איתה, היא התחמקה מימני. ביתן הפייסטוס בנה במה במקום של המדורה, עם במה ענקית, אורות צבעוניים, ווילונות אדומים. השופטים של התחרות היו כמה מדריכים בכירים. אחרי ארוחת הערב, המופע התחיל. אני הלכתי מאחורי הקלעים לפגוש את טייסון וגרובר, ולאחל להם בהצלחה. רציתי גם לאחל בהצלחה לאנבת׳, שכמובן לא שמעה מילה שאמרתי. איחלתי לטייסון בהצלחה בזמן שהוא לקח כמה כלי עבודה וחתיכת ברזל. הוא גם סחב להביור, מה שדי הלחיץ אותי, ואז הלכתי לגרובר. הוא התיישב על כיסא ודיבר עם דפנה. ראיתי רק את הגב שלו, אבל היה ברור ששניהם נסערים ״היי. אתה…״ ואז ראיתי למה גרובר ודפנה נראו כל כך נסערים. גרובר שבר את רגלו. ״…לא משנה. איך בדיוק שברת את הרגל?״ ״ראיתי פחית קולה במרפסת של הבניין המרכזי, והחלקתי במדרגות שהבנתי שזה חפיסת קלפים.״ הוא אמר ושיפשף את רגלו השבורה. ״אתה לא יכול להופיע ככה.״ פסקתי. ״וזה למה אתה תופיע במקומו.״ דפנה אמרה. ״מה?״ זעקתי. ״כן. כבר סגרתי את זה רגע לפני שהמופע יתחיל.״ היא אמרה לי. ״אבל אני אפילו לא יודע מה לעשות! אין לי כישרון בכלל!״ התלוננתי. ״שמעתי אותך מזמזם בשבוע האחרון, ואפילו שר לעצמך. יש לך קול מספיק טוב לעלות איתו לבמה.״ הסמקתי. חשבתי שאף אחד לא שמע אותי, אבל כל השבוע זמזמתי ושרתי לעצמי את שיר של אנבת׳. התגעגעתי אליה נורא. רציתי שנשלים, אבל היא לא הסכימה. דפנה לקחה ערמת דפים והגישה לי אותה. ״הנה שירים שנשמעים לי טוב. תלמד את המילים, יש לך שעה.״ ואז חזרה לגרובר וביררה את מצבו, ואני נשארתי עם ערמת שירים, ושעה ללמוד מילים של שיר שמעולם לא שמעתי.
כל מה שדפנה בחרה היו שירי אהבה של בנות. היו שם לפחות 20 שירים. שמתי את השירים אחד-אחד הצידה,ואז הגעתי לשיר האחרון. תודה לאלים, זה שיר שבנים שרים בו. קראתי ברפרוף את המילם, וזה היה די מוצא חן בעני. למדתי את המילים במשך 45 דקות עד שידעתי אותו בעל פה. נשאר עוד מופע אחד לפני. הלכתי לכיוון הבמה לראות מי זה. שמעתי את הכירון קורא:״ תודה רבה לטייסון ונבוט המתכת הלוהט שלו! לא ידעתי שהוא גם אמור לעלות באש… על כל פנים, תמחאו כפיים למופע אחד לפני האחרון שלנו להערב. קבלו את אנבת׳ צ׳ייס!״ אנבת׳ עלתה לבמה. היא נתקלה בי בדרך והעיפה בי מבט. ״בהצלחה.״ אמרתי לה.כמובן, שהיא התעלמה מימני. היא עלתה לבמה ולקחה את המיקרופון מכירון. ״תודה רבה. זה שיר שכתבתי, וזה מאוד חשוב לי.״ היא העיפה מבט לעברי. חייכתי אליה, והיאה עיפה את פניה. ואז היא התחיל לשיר ואני שוב נשבתי בקסמיה. הקול שלה היה מהפנט. היא שרה את השיר ששמעתי אותה שרה ביער. היא סיימה לשיר, והקהל פצח בתשואות. ״תודה רבה לאנבת׳ צ׳ייס!״ קרא כירון. הקהל מחא כפיים. היא ירדה מהבמה, ולא התייחסה אלי. ״ועכשיו למופע האחרון שלנו הערב…״ נימפה הביאה לכירון כרטיסיה. ״טוב זה שינוי של הרגע האחרון. לצערנו, גרובר אנדרווד הסאטירים לא יכל להופיע עקב שבר ברגלו. יש לו מחליף אני רואה. אז עכשיו,קבלו בתשואות את פרסי ג׳קסון!״ אנבת׳ פערה את עיניה. אני עליתי לבמה, ואנבת׳ התקרבה למקום שבו אני היתי. לקחתי את המיקרופון מכירון. ״תודה. אני הולך לשיר את הזה למישהי מאוד מיוחדת כאן במחנה. לפני כמה זמן אמרתי לה משהו שלא היתי צריך לומר, ואני מאוד מצטער. אני מקווה שהשיר הזה יביע את מה שלא הצלחתי לומר.״ הבטתי באנבת׳. ״השיר הזה בשבילך.״
מומלץ להפעיל את השיר הבא:
You & I- One Direction
המוזיקה התחילה לנגן, ואני התחלתי לשיר:
I figured it out.
I figured it out from black and white.
Seconds and hours.
Maybe they had to take some time.
(הבנתי את זה. הבנתי את זה מלבן ושחור.שניות ושעות. אולי הם היו צריכים לקחת את הזמן.)
אנבת’ לא הפסיקה להביט בי. היא היתה בהלם..
I know how it goes.
I know how it goes from wrong and right.
Silence and sound.
Did they ever hold each other tight
Like us?
Did they ever fight
Like us?
(אני יודע איך זה הולך.איך זה הולך מנכון ולא.. דממה וקול. האם הם החזיקו חזק, כמונו? האם הם רבו, כמונו?)
הסתכלתי על אנבת’, ושרתי את השורות הבאות:
You and I.
We don't wanna be like them.
We can make it ’til the end.
Nothing can come between
You and I.
Not even the Gods above
Can separate the two of us.
No, nothing can come between
You and I.
(את ואני. אנחנו לא רוצים להיות כמותם. אנחנו יכולים ללכת עד הסוף. אף דבר לא יכול להפריד בין את ואני. אפילו לא האלים למעלה יכולים להפריד את שנינו. לא, אף דבר לא יכול להפריד בין את ואני)
Oh, you and I.
(או, את ואני.)
התכוונתי לכל מילה ששרתי. היה אפשר לשמוע את זה בקול שלי.
I figured it out.
Saw the mistakes of up and down.
Meet in the middle.
There's always room for common ground.
)הבנתי את זה. ראיתי את הטעוית של מעלה ולמטה. נפגשים באמצע. יש תמיד מקום לקרקע.(
הקהל התחיל לנופף בידו מצד לצד. מבטי לא מש מאנבת’.
I see what it's like.
I see what it's like for day and night.
Never together
'Cause they see things in a different light
Like us.
But they never tried
Like us.
(אני רואה איך זה. אני רואה איך זה ליום וליל. אף פעם לא ביחד בגלל שהם רואים את הדברים באור שונה כמונו. אבל הם אף פעם לא ניסו כמונו.(
את זה שרתי אפילו לא בקשר למילים. היא ואני ראינו את מערכת היחסים הזאת באור שונה. אני היתי נבוך מי זה, אבל אנבת’ לעומת זאת ההיתה נורא שמחה.
You and I.
We don't wanna be like them.
We can make it ’til the end.
Nothing can come between
You and I.
Not even the Gods above
Can separate the two of us.
(את ואני. אנחנו לא רוצים להיות כמותם. אנחנו יכולים ללכת עד הסוף. לא אף דבר לא יפריד בין את ואני. אפילו לא האלים למעלה יכולים להפריד בין שנינו.(
מוזיקה התנגנה.לאנבת’ עלו דמעות בעניים. כל כך רציתי לרוץ לאנבת’, לחבק אותה ולהגיד לה שאני מצטער, אבל במקום זה היא רצה אלי. היא חבקה אותי חזק, ואני אותה. כל המחנה הריעה..
'Cause you and I…
(בגלל שאת ואני…(
We don't wanna be like them.
We can make it ’til the end.
Nothing can come between
You and I.
Not even the Gods above
Can separate the two of us.
No, nothing can come between
You and I.
(אנחנו לא רוצים להיות כמותם. אנחנו יכולים ללכת עד הסוף. אף דבר לא יפריד בין את ואני.את ואני. אפילו לא האלים למעלה יכולים להפריד בין שנינו. לא, אף דבר לא לי יכול להפריד בין את ואני.(
שרתי את השורות האחרונות והבטתי בעיניה של אנבת׳.
You and I.
Oh, you and I.
Oh, you and I.
We can make it if we try.
You and I
Oh, you and I.
(את ואני. או, את ואני. או, את ואני. אנחנו יכולים להצליח אם ננסה. את ואני. או, את ואני(
לא יכולתי לעמוד בזה יותר. ישר שסיימתי לשיר את המילה אחרונה, נישקתי את אנבת׳ לפני כולם. הקהל הריע ושרק. הבנות צרחו בהתלהבות, כאילו אני כוכב פופ מפורסם שתמיד חלמו לראות. שום דבר לא שינה לי, היתי מרוכז אך ורק באנבת’. כירון על לבמה. “אני מודה שזה היה מופע מרגש! אפילו לי עלו כמה דמעות בעניים. ועכשיו לזוכה!” נימפה הגישה לכירון מעטפה. הוא פתח אותה באיטיות וקרא. “המנצח הוא, היא,הוא,היא… פרסי ג’קסון ושירו את ואני!” קונפטי פרץ מלמעלה וירד עליי ועל אנבת’. לא היה לי אכפת שניצחתי בתחרות הכישרונות, אני ניצחתי באנבת’, וזה כל מה שהיה חשוב לי.”אני רוצה להגיד משהו!” קראתי במיקרופון, מנסה להתגבר על שאגת הקהל. “אנבת’,” פניתי אליה. דמעות היו בעניה, והיא החזיקה בידי. “אני אוהב אותך.” ואז נישקתי אותה שוב. כל המחנה פרץ שוב בתשואות, ושום דבר לא היה קיים מלבד אנבת’ ואני. “את ואני…” שרתי לה בלחש.