רצון להיות~

אני הולכת לאט, בשקט. ממש לא מתחשק לי שאמא תתעורר ותראה אותי מגניבה את דניאל החוצה. ממילא אני בסיבוך עם אבא כי הוא לא מרשה לי להכניס אותו הביתה.
טוב, אנחנו כבר שנה חברים, אחרי הכל…
דניאל גדול ממני בשנה, אבל זה לא מפריע לי. הוא גם החבר היחיד שיש שלי. כלומר, בכללי.
הבית שלנו ממוקם במקום שנראה כמו אמצע השדה. הוא דיי רחוק מהעיירה הקרובה, אבל קרוב מאוד לחווה של ההורים דניאל.
אני זוכרת איך נפגשנו כשהיינו קטנים. הוא היה עם כובע אדום ואני עם חולצה כחולה שהייתה גדולה עליי בחמש מידות.
טוב, חולצה ישנה של אבא…
הוא חייך עליי במתק שפתיים, כאילו אומר "עוד רגע ויצאנו". בדיוק ברגע שידי הייתה על ידית הדלת שמענו שיעול קטן מאחורינו.
אמא.
פניה היו כעוסות ונראה היה שמה שהיא רואה לא מצא חן בעיניה. אני חושבת שהבעיה הייתה בכך שעוד הייתי לבושה בקפוצ'ון שהוא הביא לי אתמול לפני שהלכנו לישון.
"הו, הממ, היי אמא-"
"קרן דין, מה את חושבת שאת עושה?!" היא אמרה בחומרה והפנתה את אצבעה לעברי. זה תמיד מלחיץ כשהיא קוראת ככה בשמי המלא. זזתי באי-נוחות. לא ידעתי ממש איך לתרץ לה את זה. היא תמיד יודעת איך לעלות עליי ולהוכיח את השקר.
"אני פש-"
"אני מצטער גברת דין, קרן התקשרה עליי אתמול בלילה וביקשה שאני אבוא אליה. היא פשוט רצתה לדבר עם מישהו ואתם כבר הייתם ישנים. היא לא רצתה להעיר אתכם." אמר. אמא הביטה בו בעיניים צרות ובחנה עם הוא משקר. הוא השיב לה מבט ישיר חזרה. "ואל דאגה, אני לא עשיתי כלום לבת שלך, את יודעת שאני מקשיב לרצונות שלה ו-"
"בסדר בסדר, אתה רשאי ללכת." היא נפנפה אותנו בידה. "ושאני לא אראה אותך פה שוב דניאל!" ידעתי שאמא לא ממש מתכוונת לזה. היא יותר תומכת בי מאשר אבא, אבל אני מבינה אותו. הוא רק דואג לי.
"יותר מידי דואג לך," אמר דניאל, כאילו קרא את מחשבותיי. לקחתי את ידו והתחלנו לטייל בחוץ, מנצלים את הרגעים האחרונים שיש לנו ביחד היום.
"אני מופתעת שהצלחת לספר לה את האמת בדרך כל כך מסתורית!" אמרתי לו בשובבות והתחלתי לרוץ נגד הרוח, נותנת לו לנסות לתפוס אותי.
"טוב, אמא שלך עדיין לא דיברה איתי. היא עדיין לא ראתה את החבר הכריזמטי שלך…" ענה בשנינות. התחלתי לצחוק.
ליוויתי אותו חצי דרך לביתו, אחרי הכל, כבר נהיה חשוך והייתי צריכה לוודות שאני אוכל לחזור בעצמי.
"אז נתראה מחר?" שאל ורכן לעברי. חשתי את מגע ידו הלפותה בשערי, ואת השנייה על לחיי; את המגע העדין של שפתיו נח על שלי ומניע אותן בצורה מושלמת, כאילו הן החלק שני.
"כן, נתראה מחר." עניתי אחרי שהתנתקנו."במקום הקבוע, בסדר?" הוא הנהן כעבור כמה דקות. דניאל חייך לעברי והסתובב לכיוון הבית שלו.
הרגשתי שאני לא יכולה לזוז. פשוט עמדתי שם ובהיתי בו עד שנעלם מין העין.
הרוח התחילה להיות קרירה.
טוב, הגיע הזמן לחזור הביתה…