רצון להיות~ פחד
"בוקר טוב מתוקה, הגיע הזמן לקום…" קולה של אמא העיר אותי. אוף, זה בטח שוב תורי לעזור בעריכת שולחן.
"אני קמה…" מלמלתי בעייפות. הרמתי את גופי וגררתי את עצמי למקלחת . מקלחת רעננה, זה מה שאני צריכה.
התחלתי להתארגן. לא ממש היה לי כוח להחליף בגדים אז נשארתי עם הפי'גמה שלי. התחלתי לערוך את השולחן, וכשסיימתי יצאתי החוצה.
הרוח הקלילה של הבוקר העירה אותי. מהצד יכולתי לראות את אבא, הוא בטח חזר מהחווה.
"בוקר טוב חמודה, איך ישנת?" ראיתי שהוא בוחן אותי. משום מה חששתי.
"ישנתי מעולה, למה?" עניתי. הוא התקדם, עלה למרפסת, ונעמד מולי. פניו כבר לא חייכו אלא הביטו בי ברצינות וידיו היו שלובות על חזהו.
"שמעתי שאת חזרת אתמול מאוחר, אמא שלך אמרה שאת שוב בילית עם ה… דניאל הזה. שמעתי שהוא הביא אותך אתמול וחזר לביתו כעבור שעה. את יודעת ש-"
התפרצתי. "אבא! אני כבר בוגרת מספיק בשביל להחליט לעצמי, אתה לא צריך-"
"אני כן! ואני לא מרשה לך להיות לבד איתו. מבחינתי את קטנה מידי וחוץ מזה את מבלה יותר מידי זמן בחברתו." הוא החמיר בפניו וראיתי שהוא לא צחוק בכלל. אוי לא. "את נשארת בבית ולא יוצאת לראות אותו לשבוע!" הוא נכנס לבית וסגר את הדלת מאחוריו. "וזה סופי!"
הרגשתי כאילו מישהו חבט בי ואז תלה אותי באשמת שווא. הוא משאיר אותי בבית לשבוע? בלי לדבר עם דניאל?! התפרצתי חזרה לבית. עצרתי לשנייה כששמעתי את קולותיהם של אמא ואבא מדברים. לא רציתי לדעת על מה אפילו. הלכתי ישר לחדרי ונעלתי את הדלת.
אני לא מתכוונת לצאת.
התחלתי לפתוח מגירות בשידה הגדולה ומצאתי את מה שחיפשתי במגירה האחרונה. אלבום תמונות שלי ושל דניאל. הוא העניק לי אותו ביום ההולדת שלי לפני שנה. שמרתי עליו בסוד.
שמעתי דפיקה קלה בדלת. זו בטח אמא. היססתי לשנייה ואז החבאתי מהר את האלבום. פתחתי מעט את הדלת. פנייה של אמא הבהירו לי שהיא יודעת, ושהיא מבינה.
"אני יכולה להיכנס?" פתחתי את הדלת לרווחה וסגרתי אחריה. היא התיישבה על קצה המיטה שלי והניחה את ידה לצידה, מזמינה אותי לשבת לידה.
"אני יודעת, גם אני הייתי כמוך פעם. על אבא שלך שמרתי בסוד מהוריי. לא סיפרתי להם שאני נפגשת איתו. הם פגשו אותו לראשונה אחרי שהוא הציע לי נישואים, והם התפלאו, במיוחד אבי." קולה היה מלא געגוע ויכולתי לראות שהיא נזכרת בעבר. היא מעולם לא סיפרה לי על זה.
"אבל בסופו של דבר הם הבינו וויתרו לנו… ואת השאר את כבר יודעת. התחתנו שם ועברנו לפה, ואחרי כמה שנים את נולדת…" היא אחזה בידי בחמימות. "את לא צריכה להתעצבן על אביך. הוא פשוט מגונן כזה. שתדעי שגם הוא היה פעם כמו דניאל, נער מקסים ואוהב." ידעתי מה היא מנסה לומר לי, אבל פשוט לא יכולתי.
"אמא, את אומרת לי שאני צריכה להתמודד עם זה ולקבל את מה שאבא אמר ?!" נפגעתי. לפחות חשבתי שאמא תהייה לצידי.
"ליומיים כן. אני אנסה לדבר עם אביך…" היא ראתה שאני נפגעתי אז היא רק נישקה את מצחי ויצאה מהחדר.
לפחות יומיים.
היום הראשון עבר יחסית בסדר. רוב היום ישנתי או שביליתי בחדרי. כמובן שלא דיברתי עם אף אחד.בלי דניאל לא היה לי מה לעשות. אני לא לומדת. בית הספר הוא רק לשכבה הקטנה. בגיל שלי אנחנו או עובדים או מתחתנים.
כמובן שאבא מעדיף את האפשרות הראשונה.
לא היה לי כוח ללכת היום לבית של גברת סוזי, אני תמיד יכולה להגיד לה שאני הייתי חולה ובגלל זה לא באתי.
אצל גברת סוזי אני תופרת. לפעמים אני מדמיינת את עצמי בעבודה אחרת מתפירה, במשהו יותר טוב, אבל הבעיה היא שאני לא מכירה עבודות אחרות…
רציתי לספר לדניאל מה קרה, להסביר לו למה אנחנו לא נפגשים כמו תמיד מתחת לעץ האלון, אבל לא יכולתי לצאת מהבית, היה אסור לי לצאת מין הבית.
כבור כמעט שבוע כבר ממש התפרקתי. כבר התחלתי לכתוב שאני אהיה לבד לתמיד, ושדניאל יישכח ממני. הבטתי בעגמומיות בשמיים השחורים של הלילה. הכוכבים היו כל כך יפים, ממש כמו ביום הראשון שנפגשנו.
התחלתי לשיר לי בשקט שיר שאני אוהבת. בערך בפזמון שמעתי קול מגיע מלמטה.
"זה לא אמור להיות ההפך? אני חושב שאני אמור לשיר לך ואת צריכה לצאת לעבר החלון ולקפוץ לזרועותיי, זה לא ככה?" החיוך המלאכי שלו הופיע על פניו ואני הרגשתי כאילו אני עומדת לבכות מאושר.
דניאל.
כל כך הרבה זמן לא ראיתי אותו.
"אני חושבת, אבל אני לא בטוחה שקטע של "לקפוץ לזרועותייך", אני לא רואה למו מקפיצה מהחלון שלי." גיחכתי בדמעות.
"אוקי, אז חכי שנייה." הוא אמר וראיתי אותו מטפס על העץ הקרוב…
"משוגע…" מלמלתי בשקט.
"שמעתי את זה," הוא אמר כשנכנס לחדרי בקפיצה קלה. הוא עצם את עיניו ונשם עמוק, כאילו מנסה לחקוק במוחו את זיכרון החדר שלי.
"התגעגעתי אלייך." פתח. "פגשתי את אמא שלך לפני כמה ימים. היא סיפרה לי מה קרה. אני… אני כבר חשבתי שמצאת לך מישהו יותר טוב ממני ובגלל זה את לא באה. אני פחדתי." הוא דיבר ודמעות היו נוצצות בעיניו. הנחתי את ידי על פי ועצרתי את קול הבכי שלי.
"אני פחדתי אות דבר, שאתה תשכח ממני…" לא יכולתי להחזיק את זה יותר ובכיתי, הפעם אל תוך החזה שלו, כמו פעם. כמו תמיד.
הוא נשכב על המיטה שלי ומשך אותי אחריו, לצידו. "אני לא יכול למצוא מישהי יותר טובה ממך, אין מישהי כזאת. וחוץ מזה, הבטחתי לך שאני תמיד אהיה שם בשבילך, לא?" מילותיו החדירו בי הגנה ואני הרגשתי איך אני נשבת בשינה ובזרועותיו.
"פשוט… אל תלך, בסדר? תישאר כאן ללילה…" עצמתי את עיניי והרגשתי את ראשו על כתפי.
"תמיד. אני לצידך תמיד."
תגובות (7)
שבת שלום גם לך :)
ואיזה כיף שהמשכת :))
זה סיפור כל כך מקסים , ולא הבנתי משהוא . למה מתחתנים ? באיזה גיל היא ? :O
תמשייכיי מהרר !! :*
17
זה כאילו, לא באותה תקופת זמן כמו שלנו.. (כמו שפעם בגיל 17 כבר היו בנות נשואות…ואפילו יותר קטן..)
ותודה :)
אה אוקיי הבנתי :)
איזה מושלם דניאל!,נסיכים יש רק בסיפורים, למה?!
אבא שלה מעצבן אותי. אבל, אני לגמרי מבינה אותו.
בקיצור, איזה סיפור מקסים ^~^
וואו :O
את חייבת להמשיך!
ודניאלל *-*
נ.ב. שבת שלום ;)
וואוו !!! כתיבה ממש אבל ממש אבל ממש יפה !! את חייבת להמשייך
היי ספירוש היקרה ואוו אהבתי את הכתיבה שלך מאד מאד הסיפור כתוב נפלא את יודעת להתבטא בצורה מושלמת וכייף לקרוא את מה שאת כותבת.
תמשיכי לכתוב ואני אמשיך ליהנות מסיפורייך
שבוע טוב ממני בקי ♥