רצון להיות~ ללא גבולות

היינו בחוף. זה היה יותר אגם קטן שהיה בו מספיק מים כדי שהיה אפשר לשחות. דניאל עמד מולי (יותר נכון מולי באמצע האגם) וניסה להרטיב אותי.
"היי קרן! את מתכוונת להיכנס למים?" שמעתי את דניאל צועק לעברי. הוא לבש מכנסיים עד הברך והיה ללא חולצה, דבר שהבליט את חזהו הרחב והשרירי.
"לא יודעת… אני לא אוהבת להירטב…" היססתי. ידעתי שזה כמובן לא משנה ושהוא הולך לזרוק אותי למים.
"נו מה אכפת לך? ההורים שלך לא כאן ממילא…"
"זה לא בגלל אמא שלי, זה אבא שלי. אתה יודע שהוא יהרוג אותך אם הוא ידע ששנינו פה…" ישבתי יחסית קרוב למים וכנראה ששכחתי את זה כי באותו רגע השפריץ לכיווני גל מים שהרטיב את כולי.
"ועכשיו? את עדיין לא נכנסת?" נאנחתי ביני לבין עצמי והזכרתי לעצמי שזה לא משנה, אין פה אף אחד ואני ממילא רטובה.
"טוב… בסדר…" ישר איך שנכנסתי למים הוא זינק עליי ומשך אותי לעברו. בין רגע הרגשתי איך הקרקע נעלמת מתחת לרגליים שלי וכרכתי את זרועותיי סביב צווארו.
"משוגע!" קראתי. "אתה מנסה לגרום לי לטבוע?!" הוא התעלם ממני וחזר לעמוד באמצע האגם.
"לא, אני מנסה לגרום לך להיצמד אליי. אני לא אוהב לראות אותך יושבת לבד." קולו היה כל כך חמוד וילדותי. העומק בעיניו משך אותי פנימה. לשנייה עצמתי את עיניי וכשפקחתי אותם הרגשתי את שפתיו מונחות על שלי, מצמידות נשיקה קטנה. "ולמה זה היה?" שאלתי בהתנשפות קטנה. הוא פקח את עיניו והביט בי. "רמאית, את פקחת את עינייך." הוא צבט קלות את לחי ואני מחיתי.
"היי, יש שם צוק גבוה, רואה לנסות?" ידעתי למה הוא מתכוון, ובגלל זה חשבתי שהוא משוגע.
"לא, אני עדיין לא רוצה למות, וגם אתה לא, אז אל תחשוב על זה אפילו-" הוא זז מעט וגרם לי לאבד אחיזה. "-לא! דיי משוגע!" דניאל רק צחק והתחיל לחזור ל"חוף", מניח אותי חזרה על הקרקע.
"תראי אותי." הוא הלך לעבר הצוק ונעלם בסבך העצים. כעבור כמה דקות ראיתי אותו שמה למעלה. הוא נופף לי לשלום והצביע על המים למטה.
הו, אני יכולה להישבע שהוא מחייך.
הוא לקח כמה צעדים אחורה, והתחיל לרוץ. לרגע חשבתי שאולי הוא יחליק וייפול לא מוכן אבל כלום לא קרה. הוא קפץ למים ונחת בסלטה מדויקת – הוא תמיד מתגאה בה – בקלילות כזו, שלשנייה שכחתי שזה גבוה.
חיכיתי שהוא יעלה מעל המים וחייך אליי, או יגיד איזה משהו שנון כמו תמיד. אבל זה לא קרה.
לא ראיתי אותו.
חרדה גאתה בי ולא חשבתי לשנייה, ישר נכנסתי למים והתחלתי לשחות לעבר המקום שבו הוא נחת.
צללתי מתחת למים, מנסה כמה שיותר להשאיר את עיניי פקוחות, כשלפתע הרגשתי משהו מתנגש בי. נענעתי את ידיי לכל עבר והרגשתי איך אני נמשכת כלפיי מעלה.
ואז עינייו של דניאל צצו מולי.
לרגע רציתי להחטיף לו את הסתירה הכי כואבת שאפשר, רק כדי שירגיש את החששות שלי, אבל אז וויתרתי.
כרכתי את זרועותיי סביב צווארו (חונקת מעט) והענקתי לו את החיבוק-נשיקה הכי צמוד בעולם. עיניו היו פעורות ולחייו האדומות מין הסומק והקור של המים. הוא הביט בי במין זחיחות כזו כשל אדם מאושר.
"ולמה זה היה?" שאל. חייכתי אליו בשובבות והעברתי את ידיי על גבו, מעבירה בו זרמים מענגים וגורמת לעורו לרטוט.
"את… חכי חכי…" הוא ניסה לדבר אך לא הצליח.
"אתה יודע כמה פחדתי, טיפש? אני כבר חשבתי שזהו זה, טבעת…" קולי היה חלוש מעט אך יציב.
הוא סחב את שנינו אל עבר החוף, אך קרס באזור המים הרדודים.
"אני יודע, אני יודע, אבל את צריכה להשתחרר מעט. את יודעת שבקרוב את כבר תהיי גדולה מספיק בשביל לעזוב את המגורים עם הורייך, את צריכה לקחת את השליטה לידיים שלך, ולא להשאיר אותה אצל אחרים." הוא אמר.
"אבל אצלך אני יכולה להשאיר אותה, נכון? אתה הרי תהיה איתי תמיד." הוא ליטף אותי בעדינות ואני הרגשתי פתאום חזקה. ללא גבולות.
"כן, את יכולה לסמוך אליי תמיד." הביטחון של המילים שלו רק הוסיפו לחיזוק שלי.
ופתאום נזכרתי במשהו.
"היי, אתה יודע שאנחנו צריכים לחזור עכשיו. ההורים לי מאוד קפדניים והפעם אבי יהיה בטח ער, ואני לא חושבת שתוכל להפעיל את קסמייך על אבי…" אמרתי ברמיזה. הוא צחק.
"בסדר בסדר גברת, בואי נחזיר אותך הביתה… אבל בדרך את עוברת אצלי, את רטובה ואמא שלך תתחרפן, היא עוד עלולה לחשוב ש-" הוא השתתק. הנחתי את ידי על פיו ולא נתתי למחשבות המלוכלכות שלו לצאת החוצה.
"ששש, בוא פשוט נתחיל ללכת." הרפתי מעט את ידי כך שהוא הצליח להשחיל מילה בודדה."בסדר".