רצה מהמחשבות שלי
פרק 1-זה תלוי איך מסתכלים על זה. כי אני לא רציתי ללכת לנשף. הייתי אמורה ללכת עם סטייסי ואמה. אבל סטייסי הולכת עם איאן ואמה עם ג'ורג'. היינו אמורות לצחוק כל הלילה על הזוגות שרוקדים כאילו זו החתונה שלהם.
ואז ללכת הביתה ולעשות מרתון של משחקי הכס ולאכול פיצה עד הביס האחרון.
אבל הייתי שמחה בשבילן. עיצבן אותי שההורים שלי "הענישו אותי" על משהו שלא עשיתי, זאת אומרת עשיתי. אבל לא מספיק חודש שלם ריתוק?
אז הנה אני, בדרכי לריתוק בפעם הראשונה בחיי, המסדרונות ריקים מאנשים, מלאים בשלטים שמזכירים שמחר יש לטייגרז (קבוצת הפוטובול שלנו) משחק נגד הליונס. אבל איך אפשר לשכוח עם הצעקות של שחקני הפוטבול חסרי מוח האלה?
נכנסתי לחדר והתיישבתי הכי רחוק שאפשר מהמורה, לידי ישבה לוסי מקהגנן המעודדת שכל יום בריתוק.
ולידה ישב מאט. מאט ויילדר. עוד שחקן פוטבול חסר מוח. שקט אומנם.
טרייסי דיברה הרבה, היא פשוט חפרה לו, הפסקתי לשמוע ברגע שהיא התחילה לדבר על נעלי הג'ימי צ'ו שלה.
עצמתי את עיניי לרגע עד שהמורה צעקה לי ולטרייסי להחליף מקומות כי הטיפשה לא הפסיקה לדבר.
התיישבתי וניסיתי להתרחק כמה שאפשר ממאט.
"מאט. מאט ויילדר" הוא הושיט אליי את ידו בניסיון ללחוץ את ידי.
"סקיילר צארלס" לא לחצתי לו את היד. למה לעזאזל הוא מדבר איתי.
"אוקיי סקיילר" הוא אמר בהתלהבות "מה את עושה בריתוק?"
"הסתבכתי עם המורה." אמרתי. "ומה אתה עושה פה?" שאלתי בחוסר עניין.
"התחצפתי אל המאמן." הוא אמר וחייך.
חייכתי אליו. אולי חייכתי אליו, כי מה לעשות איך אפשר לעמוד בעיניים כחולות בלונדיני ושרירי?
אבל הוא עדיין, שחקן פוטבול. הוא מסוג האנשים שיורדים על אנשים ששונים מהם. בריונים?
יצאתי מהבית ספר והלכתי, אבל לא הביתה. הייתי צריכה, לא יודעת לנקות את הראש. כי החברות הכי טובות שלי לא מדברות איתי כי אני טיפשה, כי אמרתי להן שהן הרסו את התוכניות שלנו לנשף. במקום לשמוח בשבילן. גם אני לא הייתי מדברת איתי. הלכתי הרבה, והגעתי לשום מקום, כביש מוזר כזה. התחיל לרדת גשם אז חיפשתי מקום שאני אסתתר שם. שאני אוכל להתקשר להורים שלי.
ראיתי מסעדה בערך 200 מטר אז התחלתי לרוץ מהר, זה היה גשם חזק.
נכנסתי, ולצערי. ראיתי את נבחרת הפוטבול, ראיתי את מאט יושב בשולחן לבד ופתאום הוא ראה אותי.
הוא הביט בי והסתובבתי "אוי לא." לחשתי לעצמי בשקט.
"סקיילר?" שמעתי אותו מאחוריי. "הכל בסדר?"
"כולי מים ואני באמצע שום מקום זה נשמע לך בסדר?" אמרתי בעצבים.
הוא שתק והחלטתי שהייתי תוקפנית מדי אז חייכתי, והוא חייך גם.
"בואי, אני ייקח אותך הביתה." הוא אמר והביא לי את המעיל שלו. חייכתי. ויצאנו.
הרגשתי את כולם בוהים בנו. נכנסנו לאוטו, אמרתי לו את הכתובת שלי והוא אמר שזה כמה רחובות ממנו וחייך.
זה היה מוזר, הנסיעה הזאת. זה היה שקט, מאוד.
נכנסנו לרחוב שלי והוא עצר לי. אמרתי "אתה לא כמוהם. זה טוב, תודה על הלילה הזה." חייכתי ויצאתי.
הוא רצה להגיד משהו אבל כבר יצאתי מהאוטו.
נכנסתי הביתה וזה מוזר כי חשבתי שההורים שלי ידאגו עד מוות אבל לא היה אכפת להם.
עליתי לחדר והבנתי שהמעיל שלו אצלי. חייכתי קצת ואז אימא שלי נכנסה לחדר הכנסתי את המעיל מתחת לשמיכה.
"איפה היית סקיילר? מה חשבת לעצמך? כולך רטובה!"
"אז עכשיו איכפת לך?" אמרתי בשקט. אבל היא שמעה. היא הסתובבה והלכה.
טרקתי את הדלת ונכנסתי למקלחת.
כשיצאתי ראיתי הודעה ממאט. "למה התכוונת כשאמרת שאני לא כמוהם? כמו חברים שלי?"
השבתי לו "אתה פשוט שונה, הם בריונים. אתה לא."
"את תעלומה סקיילר צ'ארלס." הוא השיב.
" לא פחות ממך ווילדר."
תגובות (0)