רגע לבן

העדינות שבה אני סוגרת את הרוכסן מלחיצה אותי מעט.
כפות ידי הרכות משתלבות אחת בשנייה וניתקות כשמתחיל להיות לי חם מידי.
אני נושמת עמוק, לפחות מנסה.
המראה שנשענת על הקיר שלצידי מביטה בי במבט מנחם, אני מחזירה לה מבט ומוצאת בה את פני בהבעה שלא הכרתי.
סקרתי את כל הבעות הפנים שלי במראה מליוני פעמים אבל בהבעה הזאת מעולם לא נתקלתי, היא הייתה ייחודית. ידעתי שרק יום כזה היא יכולה לאפיין.
בחנתי את את כל גופי המכוסה לבן. הוא היה נסיכותי. עטוף בשכבות של פאר, של התרגשות. של קדושה.
שיערי האסוף מחכה לרגע שאחרי, לרגע בו הוא יפרע.
אני רואה כיסא עץ, אני מתיישבת עליו. מחכה. עוד מעט אני אצא, אני אהיה מוקפת בהרבה אנשים, כולם יחייכו אלי, יחבקו.
בפעם הבאה בה אסגר בחדר קטן וקירות לבנים כבר אהיה נשואה.
רגע אחרון לבד, לבד באמת. רגע אחרון של שקט. אני עוצמת עיני ומנסה להתרכז, לא בטוחה במה… אבל אני יודעת, אני בטוחה שברגע כזה צריך להתרכז.
אני חושבת עליו… מנסה לשנן ולשחזר את כל הרגעים איתו. הם רבים כל כך, הם שונים כל כך.
אני שלמה עם עצמי ועם כל רגע שהוא היה שותף בו. אני נזכרת בעיניים המיוחדות שלו, במבט המבולבל שלהם כשהוא מנסה להבין לעומק כל משפט טיפשי שלי.
אני נזכרת בעורף שלו שמתקפל כשהוא מתנמך כדי לשמוע מה אני רוצה להגיד.
אני נזכרת באצבעות שלו שתמיד צריכות לגעת במשהו, שתמיד צריכות תעסוקה. אני נזכרת בכל הפעם שצחקתי עליו בגלל זה.
אני נזכרת בכתפיים הרחבות והבטוחות שלו, שתמיד גורמות לי לזכור שהכל יהיה בסדר.
אני נזכרת בכל זה ונזכרת כמה אני מחכה להיות איתו. להיות איתו בחדר הסגור והלבן הזה ולדעת שזה בגלל שבחרתי אותו מכל הבנים בעולם והוא בחר אותי מכל הבנות בעולם. ולגעת בו. לגעת בגוף החם שלו ולדעת שהוא רועד כמוני. ששנינו מפוחדים, בנינו אוהבים, שנינו מתים מכמיהה להיות ביחד.
תמיד דמיינתי את הנסיך, דמיינתי אותו הכי טוב שאפשר ובכל זאת קיבלתי מישהו הרבה יותר טוב.
זה חלום. חלום לבן ומתוק. אני רוצה להנות מהחלום הזה.
להנות מהידיעה הזאת שאני אוהבת אותו יותר מכל מה שאהבתי פעם, יותר משלימדו אותי שאפשר.
אני מחזיקה את ההינומה ביד ומהדקת אותה לראשי. מביטה מבט אחרון במראה ופותחת את הדלת של החדר.
אני אוהבת אותך.