רבנו

רבנו, עוד הפעם.
אבל היה משהו שונה בפעם הזה, משהו שמעולם לא היה שם.
מין מתיחות, כאב, עצב, יותר מבדרך כלל.
"יודעת מה?" הוא שאל. "לכי תזדייני." הוא ענה על השאלה לפני שהספקתי להגיד משהו.
אני לא יודעת למה אנחנו רבים, אבל זה קורה הרבה לאחרונה, אנחנו משלימים כמובן, אבל משהו לעולם לא חוזר להיות כמו קודם, אנחנו מתרחקים עם כל פרידה, ואני מתחילה לפחד.
"אני יודעת מי מתאים לתפקיד הזה." אני עונה ומניחה את ידי על חזהו, מקווה כי זה יסיים את הריב הזה, לפחות לבינתיים.
"לא." הוא עונה, חיוך מבצבץ על שפתיו. "אם את חושבת עליי, אז את כבר יכולה לוותר על הרעיון." הוא ממשיך, חיוכו הופך כמעט אכזרי.
"משום שאני סיימתי עם זה." הוא אומר, ומשהו בתוכי נשבר.
אני עוצרת את הדמעות, משום שאני יודעת שהן לא יעזרו, הן רק יגרמו לי להיות יותר פתטית, ואני די פתטית גם בלעדיהן.
"ואני מוכן להישבע שדבר לעולם לא יקרה בינינו עוד." הוא אמר, והלך אל עבר הדלת, מפנה לי למערכת היחסים הזו את גבו.
"רק תענה לי על משהו." אני אומרת על גבו, ואני לא יכולה לעצור את הדמעות שעמדו בעיניי.
ידעתי שאיבדתי אותו, תמיד ידעתי שאאבד, אבל רציתי לשכוח את זה, לחשוב, שאולי לא הכול אבוד.
"מה?" הוא שואל, ופונה אליי, אני רואה שמשהו בעיניו משתנה, כאשר הוא רואה איך הוא שבר אותי במספר רגעים.
"כמה זמן?" אני שואלת אותו.
הוא נראה מבולבל מעט, לא בטוח על מה אני מדברת.
"סליחה?" הוא שואל, בטוח כי הוא פספס משהו.
"כמה זמן כבר יש לך מישהי אחרת?"