קרקס השדים-חלק ג'-אש

אחד החובות של עובדי הקרקס מעבר להפגנת ידע בכל הקשור לשדים, כוחותיהם וכיצד לנהוג בהם זה גם לדעת להילחם למקרה ויצטרכו זאת. אני את החובה הראשונה מלאתי במלוא המצוינות ואת החובה השניה קצת פחות. נראה היה כאילו השד כל כולו היה מרוכז בקהל סביבנו.
עמדתי שם, ניצמדת בגבי אל גופו, דפיקות הלב שלי היו כה חזקות שהייתי בטוחה שהוא מרגיש בכך. כבר הבנתי שהוא חזק ובודאי שלא פחדן אם החליט לקחת אותי בת ארובה מול מאות אנשים מיומנים בשליטה על כוחות שדים ושימוש בכלי נשק.
חלק מהשדים בקרקסס אשר קיבלו מאסר עולם על הפשעים אותם ביצעו הכירו בקרקס כביתם והיו מוכנים להישתמש בכוחותיהם להגנתו גם.
שדה הראיה מולי התחיל להיטשטש וחולשה פקדה את כל גופי.
הרגשתי את הרצון לשאוף אויר-אך כמה שהיתאמצתי לא הצלחתי.
קרחתי את ידי סביב השלשלת שחנקה את גרוני וניסיתי להרחיק אותה כמה שיותר מימני-אבל לשווא.
"וואו אדוני המנהל, אתה פשוט אב השנה" שמעתי את השד. הרגשתי את חזהו עולה ויורד ואת נשימותיו על צוארי.
שדה הראיה מולי התחיל להשחיר, עצמתי את עיני ונתתי לעצמי ליפול לגמרי עם כל משקלי על השד.

——–הלכתי בשביל ישר, בלי פניות, מצדדיו של השביל ניצבו בצורה ישרה וסימטרית עצים, באותו הגודל ובאותה הצורה. בקצה השביל מרחוק, ראיתי אש. להבה אדומה ויפיפייה.
ככל שהיתקרבתי יותר הלהבה קיבלה צורה. כשהייתי קרובה אל האש במרחק שיכולתי פשוט לגעת בה חייכתי.
"היי קארלוס" אמרתי ונגעתי באפו של האריה הבוער.
"סיליביה" הוא אמר. הרגשה של נוסטלגיה נעימה הציפה אותי. למרות שהיה יכול להבהיר את עצמו ולהפוך לאריה מאש תמיד היה קר- אפילו להבותיו היו קרות.
"את זוכרת כשהיית קטנה ואחד השדים האסירים ניסה למרוד באמצע מופע וכיוון עליך את אחד מסכיניו?" הוא שאל. שפתיו אף פעם לא נעו כשדיבר. קולו תמיד נשמע כאילו מתוך האויר סביבי.
הינהנתי. "אתה קפצת מלפניי והלהבות בלאו את הסכינים במקום לפגוע בי" מלמלתי.
"אני הצלתי אותך אז-באותה הפעם היית חייבת את חייך לי"
הרמתי את ראשי והיסתכלתי בעיניו שתמיד נישארו כמו שהן גם כשלהבות בנו את צורתו.
"אתה תציל אותי גם עכשיו?" שאלתי בטיפשות וגיחכתי.
"את כבר חייבת את חייך אליי באותה הפעם, ועכשיו, את חייבת את חייך לעצמך"
"אני לא הצליח, הוא חזק ממני-גם אבי בכלל לא רוצה לשחרר אותי-אתה ראית בעצמך-לא היה לא אכפת שאהרג" השפלתי את מבטי שוב.
"ולך אכפת?" הוא שאל.
הרמתי את מבטי עוד הפעם "מה?"
"אכפת לך אם תהרגי?" הוא שאל בפשטות.
הנהנתי "ברור שכן"
"נו אז הינה- עוד לא הפסדת, תפתחי את העיניים"———–

פתחתי את העיניים בפיתאומיות.
אני חושבת שאף פעם לא אבין מאיפה קיבלתי את פרץ האנרגיה ההוא-מאיפה בא הכוח. לא חשבתי על ההשלכות- פשוט פעלתי.
הידקתי את אחיזתי סביב ידיו נעמדתי על קצות האצבעות ובתנופה מהירה קיפלתי את ביטני נישענתי על אחת מברכי ועשיתי גילגול מושכת את השד אחרי ומפילה אותו על הקרקע.
זה נתן מספיק זמן לצוות העובדים לתקוף את השד אך השד היה מהיר והיתעשט באותו הרגע. הוא שיחרר את אחיזתו ממני ופצח בריצה לעבר היער הקרוב אני נותרתי שרוע על הקרקע מנסה להחזיר לעצמי את האויר לנשום.
״סילבי!״ סביטה רצה אליי והתישבה לידי ״אך את? תתיישרי יהיה לך קל יותר לינשום״ היא אמרה וניסתה לישר את גבי.
הרגשתי כאילו האויר לא ניכנס אל גופי יותר. לא משנה כמה ניסיתי לשאוף אויר לא הצלחתי למלא את ראותיי. היתקפלתי שוב בידי האחת החזקתי את גרוני ובידי השניה נישענתי על הדשא.
הבטתי קדימה ומלפני ראיתי את השד מתחמק מהתקפות של כמה שומרים. הוא היה ללא ספק מהיר ומהירות התגובה שלו היתה פשוט יוצאת דופן. היה ניראה כאילו הוא מתחמק מהמתקפות עוד לפני שהעובד בכלל חשב על המתקפה.
הוא לא פגע בהם ולא נילחם חזרה. אולי כי כוחותיו היו מוחזקים בתוך החותם אולי כי לא היה לו נשק. הוא רק היתחמק.
הרגשתי את נשימתי חוזרת אליי ומיד קמתי על רגליי.
סביטה ניבהלה וקמה גם היא.
״הוא מהיר. צריך להתחיל לסמן גבולות בזמן שהשאר מעקבים אותו מלברוח״ אמר אחד העובדים שהיתקרב אלינו ״אתן תסמנו בשטח ההוא ואנחנו בצד השני״.
סימון גבולות הוא תהליך פשוט אבל שדורש זמן.
סביטה ואני התחלנו לרוץ לעבר האיזור בו פקדו עלינו לסמן את הגבולות.
נעמדתי ליד עץ גבוה עם גזע עווה ומקופל, הושטתי את ידי הימנית לפנים ועצמתי את עיניי.
פתחתי את כף ידי ודימיינתי בראשי קיר. קיר קשה וגבוה בלתי ניתן לשבירה, דימיינתי איך ידי נוגעת בקיר, דמיינתי את הרגשת הקור העוברת בידי מהמגע, עד שהתחלתי להרגיש את הקור של הקיר ואת החוזק שלו. הזזתי את ידי על הקיר והרגשתי את החיספוס שלו ואז פתחתי את עיניי. מולי לא היה שום דבר. הגבולות היו שקופים. בני אנוש לא מסוגלים להרגיש בהם אלה רק ברגע היצירה או הפירוק שלהם. הבטתי בסביטה שעדין עמדה בעיניים עצומות ויצרה את חותם הגבול שלה. לה תמיד לקח יותר זמן. בשביל ליצור גבול צריך לפנות לגמרי את הראש ולא לחשוב על כלום חוץ מאותו גבול. סביטה היתה אחת מאותם האנשים שתמיד חשבו על משהו וגם כשלא חשבו על כלום עדין היו חושבים על זה שהם לא חושבים על כלום.
היא פתחה את עיניה הביטה בי והינהנה.
״טוב הגבול פה סודר. אני אלך לאיזור הכניסה למתחם ואת תלכי לחלק האחורי שמאחורי הקראוונים״ היא פקדה.
״או קיי״ השבתי ופצחתי בריצה לאיזור שמאחורי הקרוונים.
״מישהו ראה את השד? הוא נעלם הממזר הזה!״ נשמע קולו של אחד מעובדי הקרקס.

נעמדתי באיזור שמאחורי הקרוונים והתחלתי ליצור את הגבול כשמשהו פתאום פגע בי.
הודפתי אחורה וניתקעתי בגבי בערמה של ארגזי עץ ענקיים שעמדו לידי. עצמתי את עיניי מרוב הכאב הפתאומי שפקד אותי ומיד פתחתי אותם.
השד עמד מולי. שמעתי את כולם מרחוק מחפשים אותו. צועקים אחריו ומקללים.
הוא עמד מולי מביט בי בעיניו. קפאתי במקומי. אפילו לא צעקתי שהוא כאן.
״היי״ הוא אמר בחיוך מתנשא
הרגשתי במשהו קר נוגע בגבי. מיששתי אותו בידי. זה הרגיש כמו מות ברזל שבטח נשכח על אחד הארגזים.
לקחתי אותו בידי.
״היי״ מלמלתי.
״תקשיבי אני מקווה שאת לא לוקחת אישי את מה שקרה מקודם״ משהו במבט המתנשא שלו ובקול הציני שלו עיצבן אותי. כאילו הוא חושב שהוא יותר טוב ממני.
״אל תדאג יהיה לך עוד הרבה זמן להיתנצל על זה״ אמרתי והיתנפלתי עליו עם המוט. הוא היתחמק מהמכה הראשונה ומהשניה ונעמד מאחורי. עשיתי צעד אחורה דרכתי על אחת מרגליו וצברתי תנופה היסתובבתי והתחתי את מוט הברזל בפרצופו. הוא עף אחורה אך מיד עצר את עצמו.
נעמדתי מולו חוסמת לו את המעבר.
הוא הרים את ראשו והביט בי. מבטו הציני היתחלף למבט מאיים. עישוניו התחילו לגדול עד שמלאו את כל חלל העין אפילו את החלק הלבן.
ידיו עדין היו באזיקים אך ניראה היה שמאזיקי רגליו הצליח להישתחרר איכשהו.
״זוזי״ הוא פקד.
״לעולם״ עניתי והידקתי את אחיזתי סביב המוט.
״אם כך זה על אחריותך״ הוא רץ לכיווני כניראה היה בטוח שאזוז הצידה מחשש שיפגע בי אבל נישארתי במקום מחכה לרגע הנכון לחבוט בו עוד הפעם עם המוט.
הנפתי את המוט באויר ושניה לפני שהמוט פגע בפניו של השד שוב הוא התחמק ותפס את המוט, משך בו ותפס את ידי, הוא סובב אותי ועיקם את ידי מאחורי גבי.
״הזדמנות אחרונה תני לי לעבור לפני שהחברים שלך יקלטו אותי״
הוא לחש לתוך עורפי.
שיערות אורפי סמרו להרגשת נשיפותיו.
ידי השניה עדין היתה פנויה. ניסיתי לבעוט בו ולתקוע לו מרפק בצלעות אך כל תזוזה אפילו הקטנה ביותר הגבירה את הכאב בידי.
״שלא תביני אותי לא נכון בדרך כלל אני ג׳נטלמן לבנות יפות כמוך…. למעשה אני ג׳נטלמן גם לבנות לא כל כך יפות, זאת הסיבה שאני לא שובר לך את היד עכשיו למרות שתאמיני לי אם הבחירה היא בין החופש שלי ליד שלך שנינו יודעים במה אני אבחר״ נימת ההיתנשאות חזרה לקולו.
הרגשתי עצבנות כעס ועצב, הרגשתי שאני חלשה וחסרת עונים, הרגשתי שאני תקוע- לפתע השד צרך ועזב את ידי. הוא זז אחורה בבהלה.
״מה עשית!?!?״ צעק פתאום.
״שמעתי צעקה….הנה הוא שם״ נשמע קול מרחוק
״קלטו אותך ״ חייכתי. עכשיו תורי להיתנשא, חשבתי.
״היד שלך היא…״ עיניו היו פעורות לרווחה. מבטו לא נותק מהיד שלי.
הרמתי את ידי אותה טפס אל מאחורי גבי-הרגשתי בה קור נוראי מהרגע שטפס אותה אבל לא טרחתי לחשוב למה.
הבטתי בידי וראיתי אש. היד שלי עלתה בלהבות. אבל לא שרף לי. הרגשתי קור, דפיקות ליבי התגברו בבהלה והאש גברה.
הבטתי בשד שהחזיק את אחת מידיו- היא היתה כוויה.
נישמעו קולות צעדים מאחורינו ושמעתי את הקול של סביטה. זה נגמר- חשבתי לעצמי ונירגעתי. ידי חזרה למצבה המקורי.