קרקס השדים- חלק א'

זה לא סיפור אהבה עצוב, זה לא סיפור אהבה מדכא, אני מניחה שזה סתם עוד סיפור- אולי הוא אפילו לא על אהבה.
אולי הוא על אומץ, אולי על אכזבה, אולי אפילו הוא קצת מהכל..
אבא שלי היה מנהל קרקס השדים ההכי גדול וההכי מפורסם בכל המימד שלנו.
קלאסיה-זה היה שם המימד, מימד שמורכב משדים ובני אנוש. השדים במימד שלנו כלל לא היו היצורים המיתולוגיים עליהם היה מסופר במימד בני האדם המכונה "ארץ". אלו שדים אחרים-יש להם הרבה צורות,חלק של בעלי חיים, חלק של בני אדם ויש שדים שהם גם זה וגם זה.
במימד שלנו אם אתה לא בן אדם, אתה שד- אם אתה בן אדם שחטא ועשה משהוא רע אתה הופך לאבד של שד ואם אתה שד שחא ועשה משהו רע את הופך לחלק מקרקס.
עוד מאז שהייתי קטנה היתה לי משיכה לשדים במימד שלנו. ההורים תמיד הזהירו אותי ואת אחיי לא לדבר עם שדים או ליצור איתם קשר- אך בכל פעם שהייתי מגיע לקרקס של אבא, עוזרת לו בתכנון המופע או סתם יושבת ומדברת עם העובדים שם הייתי נדהמת מהיצורים שהיו תחת פיקודו- הם תמיד היו נישמרים בכלובים מיוחדים וגדולים מוגנים במנעולים מכושפים כדי שלא יצליחו לברוח, על צווארם היה תמיד אותו קולר מתכתי שמנע מהם שהיתמש בכוחותיהם. הם היו רשאיים להראות את כוחותיהם רק בזמן מופע או חזרות למופעים.
מנהל הקרקס היה היחיד בעל הכוח לשלוט בכוחות השדים-הוא עשה זאת בזכות טבעת אותה תמיד ענד.
ככשהייתי קטנה אמא שלי מתה, שלושת אחיי הגדולים כבר היו מבוגרים יחסית ומיד מצאו עבודה באיזורים אחרים במימד, רק אני נישארתי עם אבי. הינו נודדים ברחבי המימד עם צוות העובדים והשדים. מעולם לא הרגשתי את הרצון לעזוב את הקרקס- אני אהבתי להיות שם, אלו היו יצורים מדהימים, הם היו יפיפיים, עורם תמיד חלק ועיניים אף פעם לא באותו צבע. הייתי מבתכלת על היצורים האלו וחושבת איך משהו יפה כל כך- משהו כל כך מושלם יכול היה לעשות את הדברים שהם עשו.
הייתי דואגת לא לדבר איתם-במיוחד לא עם האלו שדמו לבני האדם. היה שד אחד שמעו אהבתי, מאז שזכרתי את עצמי הוא היה בקרקס- צורתו היתה של אריה-הוא היה כוכב הקרקס, הוא היה יכול להעלות את עצמו בהלהבות ולא להישרף- הוא היה בן השדים היחידים שאיתם דיברתי-אך למרות כל השיחות ביננו הוא אף פעם לא סיפר לי מה עשה שהגיע לקרקס.
יום אחד כשהייתי בת 14 הוא נעלם- אבא אמר שזמן מאסרו עבר והוא עזב.
מאז לא ראיתי אותו.