קטרינה התמימה

קטרינה היתה נערה תמימה שבאה מעולם אחר, עולם הילדות שלה היא היתה לבושה בכל מיני שמלות יפות בעיקר לבנות. היא עזבה את המוכר ונסעה אל הלא נודע עם משפחתך, היא התכסתה בייאוש וגעגוע לחייה בבית בכתה כמו תינוק שנולד מבקשת מתחננת לחזור. הוריה אמרו שתתרגל לחיים חדשים כי שם בעברה לא הכל קל, יום אחד הנערה הקטנה קטרינה ישבה בתוך הבית הזר גשם סערה בחוץ הנערה חיפשה את אביה והיא….ראתה אותו בוכה במרפסת היא לא העזה להתקרב כי ידעה בטח קשה לו היא פשוט שתקה וישבה בסלון. אחרי זמן מה אמה נכנסה לדירה אחרי שהלך לטפל בעניינים חשובים היא ראתה בעיני אמה אותו המבט ועיניה אדומות מדמעות. אביה נכנס לבית מהמרפסת בבניין והילדה הביטה בשניהם לא קולטת מה קורה סביבה. "מה קורה כאן?" קטרינה שאלה במבט מודאג ותמים נלחצה קצת. אביה חיבק את אמה הוא אמר בקול עצוב ומלא דמעות. "סבא שלך נפטר." עיניה של הנערה התרחבו לא מבינה את משמעות הדברים לא מסוגלת לעקל מה שאביה אמר עיניה נותרו המומות.
"זה לא נכון זה לא יכול לקרות." הילדה הצעירה בת שמונה התיישבה על הספה ליד הוריה לא מבינה כלום עיניה יבשות לא קולטות את משמעות הדברים. הילדה לא הבינה ישר ערב שישי הנערה יצאה למרפסת מביטה בשמיים הזרים והכחולים ושם צויירו דמויות עומדות השמיים היו יפים, רק אז היא הבינה משמעות המוות כשאדם מת נשמתו למעלה שם…..
לאחר כמה חודשים קטרינה הקטנה והתמימה חזרה לביתה מהלא נודע, היא הרגישה את השמש החמה של היום אבל לאט לאט היא התחילה לראות שינויים בביתה. החיים השתנו אנשים השתנו והיא…השתנתה, עיניה הביטו בכולם אך כל אלה שראתה בהם חברים שלה עזבו אותה רק היא נותרה מאחור עם הזיכרונות המתוקים מהפעם האחרונה. היא הרגישה בודדה עצובה מאוד אף אחד לא היה סביבה לא היו לה חברים היא הרגישה עצבות, הוריה של קטרינה רשמו אותה לבית ספר חדש הוא היה בית ספר דתי בעיר חדשה שלה. ביום הראשון ללימודיה קטרינה נכנסה לכיתה מהוססת ביישנית היא נכנסה כל העיניים אליה כולם התלחששו הילדה החדשה. המורה הציגה אותה שנייה והושיבה אותה ליד נערה אחת בשם שירה וישבו לידה עוד ילדים בכיתה. היא הביטה בכולם סביבה דיברה קצת ואז פתאום משום מקום שני בנים בכיתתה אחלה לריב מכות בינהם קטרינה התמימה הביטה בהם בהלם, לנער הראשון החיוור יותר היה מבט רצחני הוא היה מעט יותר חיוור עצבני. לנער השני היו עיני דבש פנים מתוקות של נסיך ושפתיים מדהימות הוא היה שזוף יותר בעיניו דמעות, מהמכות שהיו. היא הביטה בו לא מבינה מה היא מרגישה אבל היא הרגישה בטוחה להביט בפנים היפות האלה, הנער נראה עצבני מעט הוא פגש במבטה של הנערה בהתחלה חשבה שהוא יחייך אליה שפתיה טיפה התרוממו כמעט לחיוך ביישני. אבל מפיו יצאו מילים אחרות. "מה מסתכלת עליי מכוערת," קטרינה הורידה את מבטה בעצבות אף אחד אף פעם לא אמר לה דבר כזה היא כעסה מאוד. היא סיפרה לאמה שמישהו אמר לה דבר כזה אמה חייכה ואמרה לה אל תקשיבי לו אדם שאמר את זה עיוור ומטומטם. אחרי כמה ימים אותו הנער ניסה להתיידד עם קטרינה אך קטרינה הרחיקה אותו מעצמה היא כעסה ובנוסף גילתה בתוכה גאווה. כך עברה שנה קטרינה והנער רבו בלי סוף עד שהם הגיעו לגיל שבע עשרה הוא אמר לה שהוא אוהב אותה ולא יכול בלעדי הנערה היפה שלו הוא נישק את שפתיה ללא הסכמת קטרינה הבינה שהיא לא יכולה להתנגד היא מאוהבת בו. היא הבינה שהוא האחד והיחיד שלה היא חיבקה אותו הוא הצמיד אותה אליו יותר חזק ולחש. "את שלי עד יום מותי את היחידה את אשתי הנערה שלי והאישה שתלד לי ילדים ותהיה איתי עד יומי האחרון." היא חייכה ואמרה לו. "אנחנו נמות ביחד באותו יום כמו שנולדנו זה לזו למעלה…" היא לחשה.