קו 77א

קו 77א, שפעל רק בקווי-הלילה וביצע סיבוב שלם בעיר בשעת חצות היה קו ייחודי.
ברגע שכל השכונה ישנה וחרפה, רק האוטובוס הזה טרטר ועצר בכל נקודה בעיר, מעלה על גבו כמה שמיניסטים שיכורים, לצד בחורות מפוקפקות ואף עובדי מזנון שפתוח 24 שעות, בעת שסיימו משמרת מייגעת.
כל הקשישים, התינוקות והצעירים שמר היה גורלם אשר נסעו על האוטובוס הזה בצהריים, פינו מקומם לכל אלו.
ובין הענן הסמיך של הבושם הזול והאלכוהול, יכלו להבחין בשניים מעט שונים שהיו מבקרים כל לילה.
אחת עם חצאיות פרחוניות, שיער חום חלק וארוך שלרוב היה אסוף בקשת צבעונית, חולצה הדוקה, נעליי ספורט, מבט משועשע בעיניה הירוקות והבורקות ומחברת כחולה קטנה כלואה בין ידיה, קרוב אל חיקה.
השני היה נער גבוה וחסון, כתפיו הרחבות כמעט ולא הותירו מקום למי שהיה יושב מידי פעם לצידו, שיער שחור קצר, שפתיו עבות ועיניו כחולות נוצצות, כאילו רצו משהו כל כך הרבה זמן.
הם היו נערים, כמובן, אולי בני 17 שנים. אבל לא נדף מהם אלכוהול ולא מבט תשוש של יום עבודה מייגע.
הם היו מיוחדים, שונים, משהו שלא הייתם יכולים לראות בשעות האלו של האוטובוס ואפילו לא בשעות האור.
היא הייתה מזמזמת את השיר "מעבר לקשת" והוא היה מתופף עם אצבעותיו הארוכות בשקט על החלון הקר והלח את הקצב של אותו השיר ואף אחד לא ידע שהשני משלים אותו.
מידי פעם הייתה הנערה מניחה את המחברת על ברכיה וכותבת במרץ עד שידה עייפה והנער היה תוהה מה היא כבר יכולה לרשום שם.
ובכל לילה מחדש, בעת שבה התחנה האחרונה נראתה בוהקת מרחוק, השניים היו מפלסים את דרכם בין כל הטיפוסים שהיו נראים רק בלילה ומגיעים אל היציאה השנייה של האוטובוס.
ידיהם נוגעות-לא נוגעות, ניצוץ חשמל קל עובר בניהם והם היו מחליפים חיוך קטן ופונים כל אחד לכיוון האחר מהשני.

לילה אחד, דיי עמוס, ישבה הנערה בשמחה במקום הקבוע שלה, שורה אחת לפני האחרונה, ממש בקצה הספסל, זה שקרוב לחלון, הניחה ראשה על החלון, גמעה את החושך שאכל את האור ופתחה את המחברת שלה.
ומצידה השני, שורה אחת לפנייה, ישב אותו נער עם אותו מבט של רצון נצחי על עיניו והביט בה, פותחת את המחברת הכחולה והדהויה שלה, עדיין תוהה על מה יש לה לרשום.
ואחרי שעה וקצת, תמה הנסיעה וכל הנוסעים ירדו, כולל הנער והנערה.
בדיוק לאותה יציאה, בדיוק לאותו החשמל הלא-מוסבר, בדיוק לחצי החיוך החביב, בדיוק לאותו הכיוון. היא רצה אל ביתה, כנראה מפאת השעה והוא הלך בנעימים לביתו ולפתע אחד הנערים השתויים, התנדנד לעברו בבלבול והגיש לו מחברת כחולה, קטנה ודהויה שעליה חרוט לב, הנער הנהנן כאות תודה ולקח את המחברת, שהנערה ככל הנראה שכחה. הוא הביט לאחור והיא כבר נעלמה באופק.
כשהגיע לביתו, מסוקרן לגמרי, הוא פתח את המחברת ברגע של כניעה עצמית והתחיל לקרוא,
על החושך שהתפרס על העיר, על האורות שכבו, על הנחירות מחרישות האוזניים של חסר-הבית על יד רחוב אדיפוס ששמעו בכל לילה, על המושב המחוספס, על המסטיק שדבוק מצד ימין לכיסא, על המבט הממורמר של הנהג, על אותה גברת שלבושה בבגדים שלא מותירים שום מקום לדמיון, על אותו אחד עם שלל העגילים בכל מקום, על הנער היפיפה בצד השני, שורה מעלייה, עם העיניים הנוצצות, שכאילו רוצות משהו כל כך הרבה זמן ומעולם לא השיגו ועל הסקרנות שבוערת בה, לדעת מה הוא רוצה נואשות.

ובלילה שאחריי, עלתה הנערה בחשש נוראי אל האוטובוס, מייחלת ומקווה שהמחברת הכחולה ששכחה עדיין שם, מצפה לה.
היא חיפשה בכל המושבים, הקימה אנשים בגסות שלא אופיינית לה, סופות פחד געשו בתוכה עד שפגשה במחברת הכחולה עם הלב החרוט עלייה. המחברת נמצאה נחה בשלווה על הכיסא הקבוע שלה, כאילו לא זזה משם ורק חיכתה לה. הנערה פתחה את המחברת ולהפתעתה גילתה שורה כתובה בטוש שחור עבה שניסחה בכתב לא כל כך ברור את המשפט הבא,
"והנער הזה, עם העיניים הנוצצות, שכאילו רוצות משהו כל כך הרבה זמן ומעולם לא השיגו- הוא ועיניו רצו רק אותך." ליבה של הנערה פעם ברוגש, היא הביטה על מושבו הקבוע ולא זיהתה את פרצופו הנאה, במקומו מספר נערים חיוורים שהצטופפו על שני כיסאות, שבעבר הוא מילא אותם, עם כתפיו הרחבות.

מאז אותו הלילה, הנער לא הגיע אבל הנערה ידעה לפחות, למה היו עיניו נוצצות.