קוראסון

"…how many nights does it take to count the stars" השיר התנגן באוזניי, אצבעותיי תופפו על השולחן ועיני היו מורכנות לעבר ערימת דפים שהייתה מונחת לפני. עיניי התרוצצו בין המילים קוראות כל מילה בשקדנות, ומוחי היה שקוע בקריאה, לפתע רעש חזק נשמע מעלי. הרמתי את מבטי וראיתי את מאי, היא השליכה את תיקה על השולחן בחוזקה כה רבה עד שכוס הקפה שהייתה מונחת עליו רעדה, היא צנחה על הכורסא שלפני ונאנחה בלי לומר מילה. "אז היה לך יום טוב היום?" שאלתי בציניות, היא הרימה את מבטה וחייכה חיוך מזויף. "מה קרה?" שאלתי. "בשליש האחרון הציונים שלי דומים למידות נעליים." היא רטנה. "כל כך גרוע?" שאלתי והושטתי לה את חפיסת השוקולד החצי גמורה שלי, היא לקחה אותה מידי ואמרה "את זוכרת את המבחן שעשיתי בפיזיקה? אז עשיתי מבחן חוזר ו… הציון שלי יותר גרוע! זה לא הגיוני!" היא אמרה ותלשה שורת קוביות מחבילת השוקולד. הסתכלתי על חבילת השוקולד ברחמים והרמתי עליה את מבטי. "לא נורא, בשליש הקודם היו לך ציונים מעולים אני בטוחה שתחזרי לזה." ניסיתי לעודד אותה. "אני מאוד מקווה." היא נאנחה.

דניאל הגיע לשולחננו וחייך אלינו "היי, הנה הבנות האהובות עלי."
"והנה המלצר ה…" מאי עצרה במשפטה, כאילו היא מנסה לחשוב על המשך המשפט "אהוב עלינו." היא אמרה בטון לא בטוח. החנקתי את צחוקי והוא גלגל את עיניו.
"אז אתן רוצות להזמין משהו?" הוא שאל וחייך חיוך קטן, "כן. שתי קפוצ'ינו ואת הקוראסון הכי גדול שלכם." אמרתי. "עוד משהו?" שתינו הנדנו בראשנו לשלילה. "על האש." הוא חייך והלך חזרה.
כאשר הוא הסתובב בחנתי את גבו ונשכתי את שפתיי בערגה. "הוו." מאי השמיעה קול וחייכה חיוך מתגרה. "מה?" שאלתי בתמימות מעושה, היא גלגלה את עיניה. "אז זה לא רק קראש. את רוצה אותו, את מחבבת את דניאל." היא אמרה בהתרגשות. "שששש…." השקטתי אותה "תהיי בשקט, ואין לי מושג על מה את מדברת." "אוי נו… אתם תהיו הזוג הכי מושלם שיש. הוא מוזיקאי, הוא חרוץ, עובד קשה בשביל המטרות שלו, בן אדם טוב וחתיך!!!" היא הדגישה את המילה האחרונה. "שששש…" היסיתי אותה.

"שני קפוצ'ינו ואת הקוראסון הכי גדול שיש לנו, וזה טרי אז אני ממליץ לכן לאכול אותו עכשיו." דניאל הוריד מהמגש שתי כוסות מלאות קפה מגרה וקוראסון ענק המונח על צלחת.
"אוי. שיט." מלמלה מאי. "מה קרה?" שאלתי. "אני חייבת ללכת, שכחתי שיש לי פגישה עם הפרופסור שמלמד אותי פיזיקה בגלל המבחן. אני לא מאמינה." "אז את הולכת? בשביל מה עבדתי קשה כדי למצוא לכן קוראסון כזה עצום." אמר דניאל והעמיד פני נעלב. "אתה ממילא צריך לקחת הפסקה עוד מעט, אז תיקח אותה עכשיו ותעזור לאיימס' לגמור אותו. תיקח את זה כתמורה לשירותך הנאמן." "טוב אם זה בסדר מבחינת איימלי." אמר דניאל בספק. "אין לי בעיה." משכתי בכתפיי. "מעולה כי אני גווע." הוא התיישב על הכורסא שעד רגע לפני ישבה עליה מאי. איימלי הביטה בי וסימנה לי בשפתייה 'אין בעד מה.' הסתכלתי עליה במבט מאיים. אבל היא התעלמה ממני וחייכה. דניאל חצה את הקוראסון והציע לי חצי ממנו. חייכתי אליו.

אני לא יודעת מה הסוף של הסיפור הזה, יכול להיות שאיימלי סיפרה לדניאל על רגשותייה ויכול להיות שלא. אני לא יודעת מה הסוף של זה כי זה אף פעם לא קרה לי. אבל זה כן החלום שלי. מין שגרה נורמלית, של אחת שיודעת מה היא רוצה לעשות, אחת עם ביטחון, עם חברה טובה, אחת שלומדת, אחת שאוהבת…