קוראים לה לידיה

יש לה ידיים יפות, עם אצבעות ארוכות כשל פסנתרנית, אבל כוססת צפרניים מפעם לפעם.
אבל האמת היא שהיא רוחצת כלים במטבח של בית חולים גדול.
היא גם יפה, ושובת לב, והעבודה ? אין מה לעשות כל עבודה מכבדת את בעליה . העברית שלה לא משהו. והיא בקושי סיימה בית ספר.
העובדות אוהבות אותה, היא תמיד עוזרת לכולם. מחפשת בפירוש לעזור. והיא מין סוג של פלורנס נייטינגל , אפילו שהיא בכלל לא אחות. לעיתים היא נעלמת. אדלה החברה הטובה שלה שגם היא מדיחה כלים כמוה, שומרת על האינטרסים שלה.היא גם אשת סודה והיא מספרת לה הכל בשפתם המשותפת. כשהיא יוצאת לעשן. אדלה על המשמר. ליד אדלה אף אחד לא יגיד מלה או חצי מילה על לידיה .
ולאן הולכת לידיה ?
יש גבר אחד רוסי, מאד חולה ועזוב . אשתו נפטרה לא עלינו מסרטן. ילדיו לא גרים בארץ.
לידיה לוקחת אותו תחת חסותה . היא מביאה לו את ארוחותיו ולפעמים גם את התרופות שלו. יושבת לידו, מקשיבה לו וגם מספרת לו ומעבירה לו את הזמן.הוא מרגיש נוח איתה. גם ללידיה נעים איתו, הוא גבר נאה, אם כי מבוגר ממנה בהרבה ולא בריא כאמור.
מדי פעם היא מתלווה אליו כשהוא עולה לדיאליזה. שוב יושבת . איתו כל הזמן .
אדלה יודעת הכל ומשגיחה שלא יעיזו לפטר את לידיה , בגלל "ההתפרפרויות "האלה …
יום בהיר אחד, סיפר לה החולה שלה , דימה , שהוא משתחרר ושהוא חוזר הביתה .
בבית החולים אמרו שאין כבר מה לעשות איתו. שימשיך את הטיפולים שלו בבית ויבוא לדיאליזה פעם בשבוע. ואז הוא שואל את לידיה בעדינות , "האם תסכימי להיות האחות הפרטית שלי ?"
לידיה מביטה בו וצוחקת. "אבל דימה אני לא באמת אחות…אני עובדת למטה ככח עזר…"
ברור שלידיה מעולם לא התוודתה לדימה על העבודה האמיתית שהיא עושה .
"כן כן אני רוצה שאת תהיי האחות הרחמניה שלי "
לידיה עלתה למזכירות והודיעה שהיא מתפטרת., והלכה לעבודה אצל דימה. היא לא האמינה
למראה עיניה , איזה בית יש לו , כמו ארמון על ההר.ואיזה פסלונים ודברי אמנות ותמונות , פשוט כמו בארמון וורסאי.
דימה אמר שהוא יכול להרשות לעצמו מנקה.ולידיה רק דאגה לארוחותיו ולבילוי בחברתו.
היה להם טוב ביחד.
יום אחד , דימה הציע ללידיה להתחתן איתו. לידיה הסכימה מיד.
את כל התכשיטים והזהבים של אשתו המנוחה הוא דאג להעביר לה.
לידיה הלכה לבקר את החברות בעבודה הקודמת.הם נדהמו מהעושר והרווחה שהיו לה.
היא סיפרה להם שדימה הציע לה נישואין והיא הזמינה אותן לחתונה.
זאת היתה חתונה צנועה. דימה, איש חולה ולא צעיר . אבל היה כיבוד יפה והכלה היתה זוהרת
בשמלת הכלולות המעוצבת וההינומה עם הפרחים הלבנים .היה כיבוד יפה ומוסיקה טובה גם אלכוהול זרם בחופשיות .
אחרכך הלכו האורחים ולידיה חזרה עם דימה לביתם המרהיב שעל ראש ההר.
החיים היו נעימים , יחסית ליחסים עם אדם לא בריא , אבל לידיה ידעה שהיא בדרך הנכונה.
היא כבר לעבוד לעולם לא תצטרך.
הם יצאו לשייט בים התיכון , היו בבתי מלון של חמישה כוכבים . אבל מעליהם תמיד ריחפה עננה שיום אחד זה יגמר .
כשלוש שנים אחרי החתונה , הסתבך דימה במחלה קשה ונפטר.
בצוואה שהשאיר , הוא רשם הכל , ללידיה היקרה שלו שנתנה לו איכות חיים וסיבה לחיות בערוב ימיו.
דימה השאיר לה את הארמון על ההר, ועוד בית יותר קטן בטבריה, חנות גדולה של בגדי נשים, שלידיה אפילו לא ידעה עליה ועוד ועוד תכשיטים וכסף, המון כסף.
יום אחד ,הייתי בעיר . פגשתי במקרה את לידיה, היא כבר אשה מבוגרת, כולה מלאה בתכשיטים יקרים. מטופחת ולבושה לפי צו האופנה, היא הזמינה אותי להכנס לחנות הבגדים שלה. חנות מפוארת במרכז העיר. יצאתי כולי מתפעלת מהעושר המופגן. מנורות ההלוגן המנצנצות והיוקרה.
המטרה הושגה במלואה. אמרתי לעצמי. הנחישות משתלמת תמיד.