צלצול הפעמון
חלק א'-הזדמנות שנייה
הייתה זו שעת בוקר ביום שישי של אמצע ספטמבר, ברחוב קטן וצר שטרם התעורר משנתו בעיר הפרברית, אי שם בשולי הכרמל מצד דרום מזרח של צלע ההר החיפאי.
בחורה כבת שלושים צעדה ברחוב ועיניה החומות נפלו מעייפות, היה זה עוד לילה ארוך במשמרת. כמו מתוך הרגל היא נכנסה אל רכבה שעמד בחניה ברחוב השומם, ורק קול הציפורים נשמע ברקע. היא הקישה את הקוד בקודן הרכב, וסובבה את המפתח במנעול, אך הרכב רק השמיע רעשים וחריקות מכיוון המצבר כמחאה על הניסיון. היא הכתה בתסכול בהגה, וניסתה שוב להניע אך ללא שום שינוי.
כמעט והרימה ידיים, כאשר הושיטה יד לנייד בכדיי להתקשר לגרר, רכב ספורט לבן נעצר ליד רכבה. היא הרימה את מבטה ומול דלת רכבה הוא עמד, גבר כבן גילה. היא זיהתה את פניו היטב, עיניו הבהירות נצצו בשמש החמה של אמצע הקיץ, שיערו הזהוב ופניו המסותתות היטב, לא עזבו את זיכרונה למרות הזמן שעבר. הם הכירו מזמן. חיוך ביישן עלה מבין שפתיה והיא נופפה בידה לשלום. הוא הביט בה לרגע ופתח את הדלת, -"פרץ.."-פנה אליה בסרקזם הרגיל שלו, -"מה קרה? מה את עושה פה?"- שאל כאשר היא יצאה מרכבה ונעמדה לידו, -"לירון.. אמממ.. היי.."- השיבה לו בעודה היא מיישרת את החולצה הלבנה של מד"א. –"האוטו שלי לא מניע משום מה.."- היא מלמלה במבוכה ושפשפה את ידה בעורפה כהרגלה כאשר היא חשה כך.
הוא סרק אותה בקצרה, נזכר ששמע שהיא עובדת כחובשת במד"א וגם שם לב למבוכה בעיינה. לירון ניגש אל מושב הנהג ברכב, וניסה להבין מה הבעיה, תוך כדיי שהוא מתחקר אותה קצרות על מעשיה בעיר שלו. –"אני נהגת אמבולנס במרחב כרמל, תגברתי את התחנה כאן הלילה."- השיבה לו תמר, והצביעה על תחנת מד"א בקצה הרחוב. –"משום מה המכונית שלי החליטה לשבות."-היא ניסתה לשבור את המבוכה. הוא הרגיש גם קצת מובך כמותה, ויחד עם זאת הרגיש שהוא גם שמח לפגוש אותה באופן אקראי.
מבטיהם שוב הצטלבו כאשר הוא יצא מהרכב, -"אני חושב שזו בעיה במצבר. אני יכול לנסות לעזור לך להניע עם כבלים."- הוא ציין וניגש אל רכבו. מתוך תא המטען של הסיאט ליאון הוא שלף כבלים להנעה. כאחר יד ניגש אל קדמת רכבו, וכאשר התכופף מעט בכדי להושיט יד ללחוץ על הכפתור אשר פותח את המכסה המנוע, תמר שמה לבן לבוקסר שבצבץ ממכנסי העבודה שלבש. היא סרקה אותו במבט משועשע וחשבה לעצמה עד כמה הוא היה נאה בעיניה עוד מהימים בהם נפגשו לראשונה. לירון חיבר את הכבלים אל המצבר ברכבו, וביקש ממנה לעזור לו. היא גם עשתה כמותו בעודה רוכנת לעבר מכסה המנוע של רכבה, ומנסה להבליט את החזה שלה אשר בצבץ מבעד לגופיה שלבשה מתחת למדים, כאשר דרך אגב היא פורמת את הכפתור העליון.
לירון הבחין בכך אך ניסה להתעלם ככל שיכל, אך ללא הצלחה מרובה, ותמר שמה לב לכך והבליחה חיוך לעצמה, כילדה שקיבלה סוכריה. הוא חיבר את הכבלים אל המצבר של הסוזוקי הוורודה המטונפת מאבק מכיוון שכבר כמה שבועות לא זכתה לראות טיפת מים וסבון. כל זאת משום שהבעלים שלה לא יכלה לדאוג לשטיפה הגונה עקב העומס שיש בחודשי הקיץ בארגון בו עבדה, -"אני צריך שתנסי להניע שוב כשאומר לך, ותלחצי מעט על הגז."- החובשת ניסתה לעשות את הפעולה הפשוטה, אך המנוע סירב לשמוע לפקודה. -"כנראה שזו בעיה אחרת שלא קושרה לחשמל, יש לך שרותי גרירה בביטוח או מישהו שיכול לגרור את האוטו למוסך?"- שאל לירון כאשר ניסה גם הוא לעשות את הפעולה בעצמו, 'רק לוודא שזו אכן הבעיה'- חשב לעצמו. –"האמת היא שיש מן הסתם גרירה מהביטוח, אבל ייקח להם נצח להגיע לפה."- השיבה לו תמר ופרשה את ידיה לצדדים בתנועת ייאוש.
הרחוב היה שקט, למרות שכבר השעה הייתה כמעט תשע בבוקר. המשמרת בתחנה התארכה הלילה מכיוון שהצוות שלה קיבל נסיעה לאירוע של תאונת דרכים קלה והיה עיכוב בפינוי. תמר הרגישה טיפת זיעה זולגת על עורפה, והיא העבירה את כף ידה ומחתה את הזיעה מן המקום תוך כדיי שהיא אוספת מחדש קצוות שיער סוררת לקוקו. לירון הביט בשיערה החום המתולתל שגלש על כתפיה כאשר עשתה זאת, ומבטו נדד אל הנמשים באפה שהיו סימן ההיכר שלה בעיניו. הוא חשב לתומו עד כמה חיבב את הנמשים האלו פעם, ורצה לנשוק לה על השפתיים כל כך באותה השנייה. הוא תהה מדוע לא ניצל את ההזדמנות שהייתה לו ליצור עמה קשר, כל כך הרבה פעמים רצה לדבר איתה, לשאול לשלומה. למרות שעקב אחריה בפייסבוק, הוא יכל לעשות יותר מזה אך האגו שלו מנע ממנו זאת. 'אולי זו ההזדמנות שלי לחדש את הקשר'- חשב לעצמו בעודו מבחין כי היא בוהה בו בחזרה.
-"אני יכול לבקש מחבר שיש לו גרר לאסוף את הרכב שלך, ולשים במוסך שתרצי.."- הוא פנה אליה וכמי שמעיר תינוק משנתו גם היא הקיצה מהמחשבות. –'לעזאזל, הוא כזה סקסי..'- חשבה לעצמה בעודה מפנה את מבטה על החולצה שלו שעליה התנוסס סמל של רשות הכיבוי והצלה. –"אני צריכה למצוא איפה אני אוכל להכניס את הרכב, האמת שאין לי מוסך קבוע, וכרגע המוח לא עובד אחרי לילה ארוך שכזה.."-השיבה לו. –"אני יכול לבקש מחבר שלי שיבדוק את המכונית שלך.. המוסך שלו לא רחוק מכאן, תוך כמה דקות הוא יגיע"- ענה לה בעודו מושיט יד לכיס המכנס ומוציא את הטלפון בכדיי לחייג.
לאחר שהגרר עזב עם המכונית שלה, לירון הציע שייקח אותה לדירתה בחזרה במקום שתזמין מונית או תיקח תחבורה ציבורית. היא ניסתה לסרב בנימוס, אך ללא הועיל. אף פעם היא לא הצליחה להתנגד למבט בעיניו הבהירות וצלולות כדבש זהוב, היא ניסתה שלא לטבוע עמוק מידיי. אך שום דבר לא הועיל, היא מצאה את עצמה יושבת במושב שלידו, בעודם על הכביש הראשי שמוביל מנשר אל חיפה. הרוח שנשבה מן החלון פרעה את שיערה, והיא ניסתה בתגובה לסדר את הקצוות הסוררות אך ללא הצלחה. –"אני יכול לסגור חלון ולשים מזגן, אם הרוח מפריעה לך."- הביט בה לירון בעודה עושה זאת. היא הבחינה בצחוק משועשע שעלה משפתיו, -"הכל בסדר, אני אוהבת שהשיער שלי מתפזר ברוח…"- היא ענתה לו בחיוך גדול וסרקסטי, -"אני מרגישה כמו כוכבת קולנוע.."- סיימה והרכיבה משקפיי שמש גדולות בתנועה נונשלנטית. –"טוב, מרלין מונרו כבקשתך.."- הוא ענה לה וצחק לעצמו. –'היא תמיד גורמת לי לצחוק מהשטויות האלו.'- חשב לעצמו. בין לבין מחשבה קצרה הבליחה למוחו, זה יהיה נחמד אם היא תצטרף אליו ואל החברים שלו הערב לחגיגת יום ההולדת שלו. –"תמר"- פנה אליה עם מבט כאשר המכונית נכנסה אל החניה מתחת לבניין בו התגוררה בכרמל החיפאי, ברקע התנגן השיר: "I got you"- ברדיו. הוא הנמיך את הרדיו והמשיך את השאלה לאחר שתמר הסבה את מבטה אליו. –"אני יוצא עם כמה חברים לחגוג יום הולדת בפאב, האמת לא רחוק מהדירה שלך. אני אשמח אם תבואי.."
כאשר ירדה מהרכב, כל מה שעלה לה בראש זה –'למה לעזאזל אמרתי לו שאני אבוא?!'-תהתה- 'הרי מה לי ולו? הוא לא דיבר איתי שנים ולא טרח להחזיר שיחה או הודעה כשניסיתי ליצור אתו קשר…'- היא סיננה מבין שיניה בכעס לאחר שהתרסקה אל המיטה בדירת הסטודיו הקטנה בה התגוררה כבר כמה חודשים. בפינת החדר היה זרוק כן ציור, לצידו נחו כמה קנבסים ריקים בגדלים שונים. כבר כמה שבועות שלא נגעה במכחול, יצר האומנות שלה לא עמד בתקופה העמוסה של חודשי הקיץ. היא הפנתה את מבטה אל הערמה ששכבה בפינה ומחשבה על ציור חדש הבליחה למוחה. היא חייתה ונשמה אומנות מילדות, אפילו למדה תקופה במכון הטכנולוגי בחולון עיצוב חזותי ותעשייתי. באותה תקופה היא הכירה את לירון, חברה שלמדה איתה במכון סיפרה לה שמחפשים סטודנטים לעבודה במוקד המבצעי של תחנת הכיבוי בחולון. זה היה נשמע מעניין מספיק, אז היא הגישה מועמדות והחלה לעבוד שם אחרי זמן קצר.
זיכרונות ישנים שכבר נשכחו עלו בעודה מנסה לישון מעט, גל של נוסטלגיה הציף את המחשבות. כמו מתוך חלום היא מצאה עצמה במוקד בו עבדה בתקופה בה למדה במכון. צלצול הפעמון הבליח אל האוויר כאשר היא לחצה על הכפתור האדום מיד אחרי שניתקה את השיחה עם המודיע, היא התקרבה מיד למיקרופון והודיעה בכרוז כל לצוותים בתחנה לצאת אל השריפה שהשתוללה מרחק של מספר רחובות מכאן. זו הייתה המשמרת הראשונה, והעומס הזה היה חריג לה, אפילו למי שהייתה חובשת בגדוד קרבי והשתתפה בתרגילים רבים מספור בשירות הקרבי. צפצוף השעון המעורר קטע את החלום, השעה כבר הייתה שתיים בצהריים. תמר הביטה בנייד שלה והבחינה שהיו כמה הודעות ושיחות שלא נענו, אחד מן המתקשרים היה לירון. היא קמה מהמיטה, ניגשה להתקלח, וכשסיימה היא התיישבה עם מגבת מול המחשב. היא ראתה כמה מיילים מאיזו אוצרת תערוכה חשובה בתל אביב שתמר רצתה שתציג את היצירות שלה.
לקראת הערב היא העזה להחזיר צלצול ללירון, האמת שהיא כבר התחרטה שבכלל הסכימה שיעזור לה. אבל לא היה לה הרבה מה לעשות כעת. לאחר כמה צלצולים קצרים היה מענה בקו השני. –"היי זרה..- שמעה בצד השני את הקול שכל כך רצתה לשכוח. –"היי, מה נשמע לירון?"- השיבה בחוסר חשק, ככל הנראה הצד השני הבחין בכך; -"הכול בסדר אתך פרץ?"- שאל הקול שמעבר לקו בחיוך. –"כן, כן.. קצת עייפה עוד."- היא השיבה בניסיון לאמץ חיוך והמשיכה מיד, -"מה קורה לירון? יש חדש עם הרכב?"- -לירון ענה שעוד לא, ושאל אם יראה אותה הערב בפאב. היא רצתה להגיד לו שהיא מאורסת.. בערך. הרי היחסים שלה עם מייקל הארוס שלה לא ברורים כרגע, ובמלא אין לה מה לעשות. אז היא אישרה הגעה, -"מעולה. אני אאסוף אותך בשעה עשר, אם זה נוח?"-הוא שאל חגיגית, -"אוקיי. מעולה."- היא ענתה בקצרה.
כשהגיעה השעה שקבעו להיפגש, הטלפון הנייד צפצף להודעת ווסטאפ:
-לירון; היי. אני מתחת לבניין שלך. מוכנה ?
-אני; היוש. כן. כבר יוצאת.
תמר הישרה מבט חטוף למראה שבחדר. מחתה לכלוך מתחת לעין שנוצר מהעיפרון, במראה השתקפה בבואה שלה שהיא שכחה שקיימת בה. היא לבשה שמלת מיני שחורה, מתחרה עם מחשוף קטן בגב, כזו שהחמיאה לגזרה שלה. –'האימונים בקיק-בוקסינג משתלמים.'- חשבה לעצמה בעודה מושכת את השמלה כלפיי מטה, ומיישרת קמט בגרביון. היא בזריזות ניגשה לארון נעליים בכניסה ושלפה נעלי עקב שחורות מלכה מבריקות.
בהגיעה אל החניה היא ראתה את לירון ממתין מחוץ לרכבו, נשען על הדלת של הנוסע. כשהבחין בה הוא התיישר מהתנוחה בה שהה, ושלח חיוך כזה שגרם ללב שלה להתכווץ. תמר השיבה לו בחיוך הביישן שלה, והמשיכה לצעוד לכיוונו, כאשר נעצרה מספר סנטימטרים מגופו החטוב, לירון רכן בכדיי לתת לה נשיקה בלחי הימנית לשלום, אך היא נרתעה מעט בהיסוס. בתגובה לירון הניח בעדינות את ידו על כתפה, בכדיי לחבקה והתקרב שוב בעדינות ונשק לה ללחי. שעשה זאת הוא שאף היטב את ריח הבושם שעל צווארה, וריח מתוק של השמפו בו חפפה. הוא הזיז תלתל שובב מן הלחי שלה, הוא חש ברעד שעבר בגופה כתשובה למגע ידיו. מן הרגשה מוזרה ומתוקה עלתה בגופו, מעין פרפרים שחשב שהוא לא ירגיש אי פעם מאז התקופה שהכירו בראשונה. הוא נזכר בפעם ההיא שכמעט התנשקו, ובריח המתוק שעלה ממנה כאשר עשו זאת.
תמר הסירה בעדינות את ידו מכתפה, וחייכה –"היי.. מזל טוב קשיש, קניתי לך מקל הליכה אבל שכחתי אותו בבית.."- אמרה בעוקצניות הקבועה בה דיברה אתו תמיד, כאילו השנים לא עברו. –"אויש.. תודה מותק, לא היית צריכה. כבר קיבלתי אחד."-השיב לה בחיקוי הכי מוצלח של זקן שיכל להפיק, בעודו פותח לה את הדלת באדיבות. היא הביטה בו עושה זאת, ודמיינה את אותה הפעם בתחנה שנפגשנו. הייתה זו המשמרת הראשונה שלה, לירון עמד בכניסה למוקד המבצעי ודיבר עם אחד הכבאים איתם עבד. כשראה אותה הוא פתח לה את הדלת וחייך אליה –"היי. את בטח המוקדנית החדשה?"- שאל אותה בעודו מונע בגופו ממנה להיכנס אל תוך החדר. –"אממ.. כן."-היא גמגמה בתגובה. –"נעים מאוד, לירון."-הוא החזיר לה, והושיט את ידו ללחוץ את ידה. היא כמובן הושיטה גם את ידה, -"אני תמר. נעים להכיר"- היא סרקה מהר את הכבאי שעמד מולה. החולצה שלבש הבליטה את שרירי הבטן והכתפיים שלו. אך הדבר שמגנט אותה מיד היו עיניו שנצצו באור הלובן המלאכותי ששרר במסדרון. היא כמובן מיהרה לברוח אל תוך המוקד, אך המפגש הזה הותיר בה חותם שאף אחד לא הצליח לעשות לפניו.
הנסיעה הקצרה לפאב עברה בשתיקה מביכה. הוא לא ידע מה לומר לה ומאיפה להתחיל, למרות שהיו כל כך הרבה דברים שרצה לומר לה, ומצדה של תמר היא לא רצתה לומר דבר. בתור בת מזל שור היא לא שכחה את אותן פעמים שרצתה להתנצל. שניסתה כל כך, וקיבלה רק התעלמות ממנו. כאילו הוא קרא את מחשבותיה, -"אני יודע שאת בטח כועסת עליי שלא עניתי לך להודעות.. אני מתנצל.. בחיי שאני לא מנסה לתרץ. פשוט היו כל כך הרבה דברים להכיל. וגם הייתי בתקופה כזו.."- היה נדמה שהוא ממש מתכוון לזה. לא היה לה הרבה מה לומר. היא לא רצתה להעלות זיכרונות כאלו ישנים. לירון המשיך, הוא הביט עליה באופן חלקי כאשר ניווט את הרכב בתוך השדרה. –"אני רק רוצה לבקש ממך לפתוח דף חדש. האמת שלא חשבתי שתסכימי לבוא הערב."-סיים לומר וחיכה לתשובה ממנה כאשר החנה את רכבו. תמר הביטה בו בחושך ששרר ברכב, וניסתה לחנוק את הדמעות שרצו לזלוג, -"לירון. תראה אני לא חושבת על מה שהיה. האמת שהופתעתי שבכלל עזרת לי היום. למרות שלא ציפתי לזה בכלל. והסכמתי לבוא בגלל שזה המעט שאני יכולה להחזיר לך על מה שעשית בשבילי.."- היא בלעה גוש של עצב שניסה לעלות במעלה הגרון והמשיכה, -"אני אשמח לשים את הכול מאחורינו."
כשנכנסו לפאב התנגן ברקע שיר ישן של ליידי גאגא, לירון הוביל את תמר אל שולחן בו התקבצה חבורה. היחיד שהיה מוכר לה מכולם למעט לירון, יהל. חבר מתחנת הכיבוי שגם התגורר בחיפה, -"תמר, היי. טוב לראות אותך!"- קרא יהל לעברה וקם לחבקה. –"הייייי.. יהלוש. איזה אושר לראות פרצוף מוכר."- היא השיבה לו, וחיבקה אותו בחזרה. היא באמת חשה הקלה כשראתה לפחות מישהו אחד מוכר. היא גם תמיד חיבבה את יהל. הוא היה אחד הכבאים הנחמדים שהכירה בעבודה, ובנוסף הוא תמיד הצחיק אותה. –"את נוטשת אותי?!"- פנה לירון אל תמר כאשר ראה אותה מתחבקת עם יהל, -"אתה כבר מקנא שהיא רצה ישר אליי?"- השיב לו יהל בתגובה וצחק צחוק מלא שיניים. –"תראה.."- ענתה לו נחרצות תמר ופרסה ידיה לצדדים. –"זה ברור שיהל הרבה יותר מושך אותי ממך. תמיד נמשכתי לג'ינג'ים כמוני."- המשיכה, והניחה את ראשה על כתפו הימנית של יהל. לירון צחק בקול בתגובה, והגניב מבט שובב לחברו הכבאי. תמר התיישבה בספסל לימינו של יהל לאחר שלירון עשה לה היכרות קצרה עם כל הנוכחים. לירון גם כן התיישב בספסל בצמוד אליה, והיא הרגישה את הירך שלו נצמדת אל שלה, היא הרגישה את החמימות שעלתה ממנו, ושמה לב שהוא מחייך לעצמו שעשה זאת.
הפאב היה מעוצב בסגנון המערב הפרוע, על הקיר שממול החבורה היה תלוי ציור ענקי בגודל טבעי של בוקר רוכב על סוס, לידו הייתה תלויה פרסה של סוס. המוזיקה שהתנגנה הייתה פופ מודרני בעיקר לועזי. פה ושם הבליח איזה שיר פופולרי של עומר אדם או איתי לוי. הערב עבר בנעימים והרבה אלכוהול שזרם בשולחן, תמר ניסתה להימנע מלשתות, אך אחת הבחורות שנכחו נצמדה אליה והתחילה אתה תחרות שתייה, דבר שכולם עודדו למעט לירון שקצת דאג לה כמן הרגל ישן שלו כלפיה. אך הוא ראה שהיא נהנית ושמח בלבו, הוא נמנע מקשר עין ישיר עמה בגלל שחש מבוכה משום מה אחרי השיחה הקצרה שהייתה ברכב, ורצה לתת לה מנוחה. אך תמיד פקח עין לראות שהכול כשורה, 'היא רגישה ועדינה'- מלמל לעצמו בלב, כאילו ניסה לשכנע את עצמו שמותר לו להיות השומר שלה. אומנם תמר הייתה עסוקה בלנצח את שירה, אשתו של אחד החברים של לירון בתחרות שתיית טקילה, אך היא הבחינה במבטים שהוא הגניב לה וזה החמיא לה שהוא ככה מתנהג.
יכול להיות שהיה זה האלכוהול שזרם לה כרגע בדם, או סתם האווירה והמוזיקה, אך מיד שסיימה את התחרות בניצחון על שירה, היא תפסה ביד של לירון ומשכה אותו לרחבת הריקודים המאולתרת שכמה בליינים יצרו באמצע הפאב, ברקע התנגן המיקס של השיר הידוע של גלוריה גינור, I will survive -כמובן שהוא קפץ על ההזדמנות והצמיד אותה אליו, כאילו רצה לגונן עליה מאלו שרקדו סביבם. השיר התחלף לשיר קצבי אחר, תמר הרגישה כאילו היא חיה בעולם מקביל. עולם בו הקשר ביניהם כן היה מצליח, והם היו זוג מאורס או לפחות בדרך לשם. שום דבר מסביב לא עניין אף אחד מהם באותו רגע, והיא הרגישה איך הוא נצמד אליה בעדינות ומחבק אותה. היא חיבקה אותו בחזרה ונתנה לכל העולם לעצור כשעשתה זאת. השיר התחלף לאיזה להיט קצבי אחר, וגם הם החליפו את הקצב של הריקוד. גם שאר הזוגות בשולחן שלהם הצטרפו לרחבה.
החבורה המשיכה לבלות עוד שעתיים וחצי אחרי חצות בפאב, וכשהתפזרה החגיגה ושניהם נותרו לבד ברחוב מחוץ לרכבו של לירון, הוא נצמד אליה שוב כאשר ראשו מופנה אל ראשה, הוא אחז בשני ידיו שסביב פניה, ורכן בכדיי לנשק את שפתיה. שהבינה את הסיטואציה היא הרחיקה אותו בדחיפה, היא הרגישה שכבר הרחיקו לכת. –"אני מאורסת.. לירון.. מצטערת.. זאת אומרת בערך. הוא בחו"ל ואנחנו לא יודעים מה יהיה. אבל אני עוד מחויבת למייקל."- הוא הופתע לשמוע את הדברים שיצאו מפיה כרגע, אך הצטער גם שלא שאל ושבכלל חשב שהוא יכול לנסות לזכות בה. –"אני מתנצלת… לא התכוונתי לתת לזה להרחיק ככה!"- היא סיימה לומר והתרחקה ממנו עוד, היא צעדה על המדרכה ורצתה לברוח משם. לירון תפס בידה השמאלית, -"תראי.. אני מבין. הכל בסדר.. הרי את לא חייבת לי כלום. והייתי צריך לדעת, או לפחות לשאול ולא לנסות לעשות מהלך כזה."- הכל בסדר אמר ואימץ אותה לחיבוק. הוא לא רצה שהיא תברח ממנו עכשיו, לא כשהיא שוב נכנסה לחייו שוב בדיוק.
-###########-
תגובות (0)