פתרון קליל

הקירות סגרו עליי. אני עוטפת את עצמי בשל של אימא וקמה מהמיטה שחורקת תחת רגליי. הזכרון שלי הורג אותי. כול צעד וצעד שלי גורמים לי לרצות להתקפל ולהיעלם. איך אני יכולה להיות אדם נורא כול כך? הקומקום למטה שורק ומחזיר אותי למציאות שאני כול כך לא אוהבת. הוא קורא לי מלמטה, שהתה שאני כול כך אוהבת מוכן. אבל מבפנים רק עובר בי עוד גל של גועל. אני באמת מתקפלת.
העיקר שהוא בטוח שזה בהריון. העיקר שהוא בטוח שזה מההריון ממנו. שהילד ההיפוטתי שבתוכי ייגדל להיות אמיץ, חזק, כנה, חסר פחד. אבל אין שום ילד. אין שום דבר. אין שום דבר בתוכי! אני ריקה! ולא ילד ולא נעליים!
אני צועקת שאני כבר אבוא- אבל הצעקה נשמעת לי כול כך רחוקה שזה כבר מפחיד. האם זו עדיין אני? או איזה שהוא זומבי מפלצת? מהאלו שאני אספר לבני בעתיד והוא ייפחד מהחושך? הילד. לא יהיה לי בן. לא יהיה לי תינוק להחזיק בידיים ולהרגיש גאה בעצמי על זה. ומי שיהיה לידי יעדיף להיעלם בתוך עצמו מאשר לבוא ולשמוח איתי. שנינו פשוט אנשים חלשים כול כך. זה הכול. אני חושבת.
הוא קורא לי שוב. והוא יקרא לי עד שאני לא יימאס לו. אני צועקת שאני לא מרגישה טוב כול כך- וכמעט יכולתי לשמוע את החיוך שלו כאשר אמר שיעלה אל חדרי בקרוב. הוא כול כך נחמד אליי שאני רוצה להרביץ לו פשוט. עד שיפסיק להתקיים בחיי. רק שופט אותי יותר ויותר.
אני שומעת את צעדיו על המדרגות החורקות. פתיחת דלת, חיבוק ונשיקה על הראש. חיוך מרחם. מה אני יכולה לומר חוץ מ"תודה" ? הוא משאיר את כוס התה, העוגיות, והמגש על השולחן, אחרי שעזר לי להתיישב על הכיסא (שרופד כבר באינסוף כריות עד כדי חוסר תחושה בתחת)- ויצא מהחדר, סוגר את הדלת מאחוריו. אני עוד לא בטוחה אם זה טוב או רע.
היד שלי רועדת כשאני מוציאה מהכיס העמוק בחותלות שימלתי בקבוק קטן. אני מטפטפת כמה טיפות ממנו לתוך הכוס ובוהה בה למשך חצי שעה בערך. מה שמפחיד- שבכוס שום דבר לא השתנה. הצבע נשאר אותו הצבע. הריח גם לא השתנה. אני לא בטוחה לגבי הטעם.
בסקרנות חטופה הצצתי לעבר העתיד הבנוי במוחי השתלטן, חושבת בשקט מה יקרה אם איעלם כמו שרציתי. מה באמת יקרה?- הלוויה, בני בטח לא יבוא (אני שומעת את שיניי חורקות כשאני חושבת עליו. תפסיקי. תפסיקי. למה עולה לי חיוך שכזה על הפנים?!), אימא ואבא יבכו בשקט, בעלי יבוא ויבכה ויספר עד כמה הייתי רעייה מדהימה ועד כמה עזרתי לו בחייו המסכנים. הקבר שלי לעולם לא יהיה מכוסה פרחים- כי אני אישית אבקש- אני מעיפה מבט בצוואה ששמתי מעל לשידה בקצה החדר. אוף. תנשמי עמוק. את מסוגלת.
בני ימשיך את חייו בלעדיי בשמחה ובהקלה, כמו שהייתי רוצה לחיות בלעדיו. כדי שלשנינו יהיה הרבה יותר קל. אני בטוחה בזה כול כך. אני נושמת עמוק ולוקחת לגימה.
אבל מה עם הידיים שלו עוטפות את מותניים, את המבט האדיש שלו לפעמים- כשאני מפחדת שהוא ייוותר ממני- אבל הוא עונה שאני כבר חלק ממנו, וייכאב לו לוותר עליי יותר מאשר לכרות לעצמו את היד.את עיניו היפות, השבורות… בחתונה….. אני לוקחת עוד לגימה. ההרגשה החלולה מבפנים פשוט אוכלת אותי.
מי אני בכלל כדי שתהיה לי הזכות לגור בבית כול כך יפה? להנות מחברה של אדם כול כך יישר ומקסים אבל סגור כמו בעלי, להנות מהבית שלנו, מהאוכל הטעים שהוא מבשל, מהלילות המחובקים והחמים- ואחר כך להיות כול כך חסר הכרת תודה ולעשות את… זה. אני לוקחת עוד לגימה.
חצי כוס כבר גמורה. אני נרגעת. שריפה קטנה ממשיכה להתערבל בתוכי, גדלה עם כול רגע ורגע.
שורה תחתונה? אני אמות היום. שורה לא תחתונה? זה שווה את זה. זה שווה את זה. אני ממשיכה למלמל את זה לעצמי בחוסר תחושה. אני מחייכת בזכרון אחרון. ומסיימת את כוס התה הארור.

אני מקווה שבעלי מצא את הגופה שלי.