פריקה

" זה לא עובד "
" מה לא עובד לולי ? "
" אנחנו "

דווקא ככה הוא החליט להגיד לי את זה, רבתי עם חברה שלי, אין לי עם מי לדבר.
אין.
אני לא רגילה להיות לבד, אני לא רגילה שאין לי למי לפנות, אני יושבת לי על המיטה, עם הגולגול המסורבל שלי, שפתון לחות על השפתיים, מוזיקה מקפיצה ברגע, הרוח הקרירה מעיפה את הוילון ואני מסתתרת מתחת לשמיכה, ובבום הכל נהרס.
השפתיים הלחויות נהיו סדוקות, הם השפילו מבט והפנו את צורתן לשפתיים " עצובות ".
הגולגול כאילו קרס פתאום, גם הוא פתאום התנמך.
השתקתי את המוזיקה, פתאום אני שומעת שירים על אהבה אבודה, על בגידה באמון.
והמיטה ? אני מרגישה כאילו אני רק שוקעת ושוקעת אליה, היא לוקחת אותי איתה, גם היא כבר מרחמת עלי ורוצה לקחת אותי למקום אחר. אבל אני לא אתן לה.
אני מאמינה שיהיה לי טוב, אני יודעת שיום יבוא והוא יגיד שהוא מצטער, אני יודעת ומתכננת איך אני אסביר לו שהתגברתי עליו, שנהיה ידידים, אבל לי יש כבר אהבה חדשה.
פשוט יודעת, הוא לא משהו ששווה לי להתקע עליו.

אני מאפרת את עצמי, מפזרת את השיער, מגבירה עוד קצ את המוזיקה המקפיצה שאני אוהבת, ואני מרוצה מעצמי, אני מרוצה שנגמר בינינו, זה לא היה אמור להמשך, אני אוהבת אותו, אבל כמו כל בן אדם אחר בעולם הזה.
אני מדמיינת את השיחה עם אהבת חיי האמיתית :

" זה עובד "
" מה עובד לולי ? "
" אנחנו "