פרה עיוורת

אני פרה ואני עיוורת. אם תראו אותי ברחוב על המדרכה ממול, כנראה שבמבט ראשון לא תבחינו בכך, אלא בדמות רזה אשר לרוב מסתובבת עם מכנסי ג׳ינס ארוכים (גם בקיץ) וחולצת טריקו בהירה בדרך כלל, אבל אני פרה עיוורת. קודם כל עיוורת משום שאני אוהבת את האדם שהוא הטעות הגדולה של חיי ושל הלב שלי. והעובדה הזו למעשה גרמה לי להפוך לפרה או במילים מדויקות יותר- לגוש בשר, נתח קצבים חי שאפשר למשש אותו מתי שרוצים, כזה שמוכרים בשוק של בשר. זול ונגיש ותמיד בנמצא- כל זמן שהוא נדרש. אחרי שכבר כמה שבועות הוא העמיד אותי במקרר הציפייה ואחרי שהלב שלי כמעט קפא, הוא התקשר ודרש אותי שוב. בלי לראות או לדעת איך תגמר הפגישה שלנו צייתתי בנאמנות- אמר שיש לו זמן בשבילי ושזה יום יחיד שלא יחזור כי מקום התעסוקה סגור ואין נפש חיה בבניין, ושאשתו והילדים יוצאים לשעתיים לבריכה המפוארת של הקאנטרי השכונתי שלהם. ניתקתי את הטל׳ והבטתי אל תוך צג המספרים עוד כמה דקות, מנסה לטעום ולהריח אותו דרך המכשיר הדומם שרק לפני דקה הרטיט לי את הלב והפשיר אותו משהייה ממושכת בפריזר. חשבתי לעצמי שהוא הכל: השמים, הארץ, זרימת הדם בגוף שלי, קצב פעימות הלב שעולה לי בטירוף עם כל טלפון שלו. אין הגיון או רציונל בעובדה שהפכתי אותו לאל הקדוש שלי, אבל בכלל אולי אין הגיון באמונה באל אלא רק עוצמות ורגשות.. הגעתי לפגישה בדיוק כמו שהוא אוהב שאני מגיעה; בדיוק בזמן כי צייתנות חשובה לו, עם חצאית מיני קצרה מאד בצבע אפור בהיר שמדגישה את הרזון של ירכיי, וחולצה ורודה צמודה בלי חזיה- כי ככה בדיוק הוא אוהב אותי- כשהחולצה צורבת קלות את הפטמות ומבליטה אותן בלית ברירה. כל הלבוש הזה הפך אותי בבת אחת לפרה שפורסים את הבשר שלה לפני האדון שקנה אותה בכסף או במקרה שלי בשיחת טלפון. תהיתי לעצמי כמה אני זולה ונגישה, אבל ברגע שראיתי אותו מחכה לי על הכסא במשרד הגדול שלו, הפכתי בפעם המי יודע כמה לפרה העיוורת, ובכלל לא היה אכפת לי המחיר שלי בשוק הבשר, רק רציתי כבר להרגיש אותו נוגע בי, מחפש מנוח מסערת הנפש התמידית בה הוא נמצא, ופורק בתוכי את התשוקות הרגעיות הקטנות שאת מחירן ניתן למדוד רק בחופש של נפשי המצפה עד כלות ובכל רגע נתון, לאדון שלי. בשבילו אני חיה, בשבילו אני נושמת ובשבילו אמות אם יבקש. כבר עברו שבועיים מאז. אחרי שלקח נתח הגון מהפרה העיוורת שלו בלי גינוני נימוס, אלא תוך ציווי ודרישה האופייניים לו כל כל, הוא שוב הכניס את השאריות ממני למקרר ושכח שאני קיימת. כמו תמיד, גם הפעם הוא חזר לאשה ולילדים שלו שלבושים בכל מיני מותגים מפוארים מהקניון, ושבחיים לא ביקרו אפילו פעם אחת בשוק ובחיים לא הריחו וראו בשר שמגיע מהשוק, כזה זול שאפשר להשיג במחיר שיחת טלפון אחת.