פנימיה

אבי החדש שלח אותי לפנימייה לבנים בלבד, החלטה שכביכול ההורים שלי החליטו ביחד, אבל אני בטוח שזה בעיקר בגללו. אמא שלי נישאה מחדש לגבר העשיר הזה שאני אמור לקרוא לו אבא, אבל הוא אף פעם לא יהיה לי לאב. במיוחד לא כשהוא שולח אותי רחוק מאימא שלי ומאחי הקטן.
את אחי הקטן בן השנה וקצת, שהוא גם בנו, הוא אוהב כמובן. כנראה שהוא לא יכול לשאת בנים שהם לא שלו, אבל אני עדיין בנה של אמא שלי. לא שהיא התייחסה אלי כל כך בשנה האחרונה, במיוחד בעיקר כי נולד לה בן נוסף. אני לא מאשים אותו, אני מאשים את ההורים בעיקר.
הפנימיה הזאת יוקרתית ולומדים בה רק עשירים אז אין בה כל כך הרבה תלמידים כמו בתיכונים המפוצצים בערים. זה שהיא מרוחקת מכל עיר גדולה או קטנה מוסיפים לעניין של ההסתייגות ממנה. הדבר הקרוב לציוויליזציה הנמצא בקרבת מקום, אלה כמה עיירות קטנות סביב אבל הן שוממות ומשעממות.
הוא כנראה ממש לא אוהב אותי אם שלח אותי כל כך רחוק.
מה עוד, שזאת פנימייה לבנים בלבד, מה שמדכא את התפתחותי בקרבת בנות- באמת תודה לך, אבא. אם אני לא אמצא חברה אף פעם (כשאצא מן המקום הזה) אז אני אדע את מי להאשים.
הפלוס היחידי במקום הזה שהחדרים הם פרטיים, לא צריך לחלוק חדר עם אף אחד. אז אני בעיקר מסתגר בחדר שלי ויושב על המחשב ברוב זמני הפנוי. בשבוע הזה שאני כאן, עוד לא יצא לי להתיידד עם אף אחד. כולם נראים סנובים ושחצנים, והאחרים שקועים בלימודים- זה נראה שאף אחד לא מבחין בי.
בית הספר עצמו מחולק לשני מבנים, החטיבה הכוללת את כיתות ז' עד ט' והתיכון הכולל את כיתות י' עד יב'. וזאת השנה הראשונה שלי בתיכון, אני תקוע כאן לשלוש שנים.
לפחות בחופשות אני יכול לחזור הביתה, לא שהם, או לפחות אבי החדש, ישמחו לראות אותי.
עוד שיעור משעמם, עוד הרבה שיעורים משעממים, סוף יום לימודים ושוב בחזרה אל החדר. ארוחת ערב, שוב חדר, לישון בשלב מסוים. שיגרה משעממת, אפשר להשתגע ממנה.
אחרי שבוע שכזה החלטתי שצריך ללכת לחקור את המקום קצת, פרט לכיתות הלימוד וחדר האוכל, לא הייתי באף מקום.
צעדתי במסדרונות הכמעט ריקים לגמרי של התיכון, מתבונן במבנה היוקרתי ששרטט אדריכל כלשהו ועשיר אחר בנה אותו. כדי להרוויח עוד קצת כסף על חשבון עשירים אחרים ולהוסיף למיליונים שכבר יש לו.
נכנסתי לספרייה שהייתה ענקית למדי עם מיני ספרים מכל הסוגים, אולי אני צריך להתחיל לקרוא. מעניין אם אסיים את כל הספרים שיש כאן עד שאסיים בית ספר- אני בספק. אבל אני יכול לנסות לקרוא כמה.
מצאתי ספר פנטזיה כלשהו של סופר שאף פעם לא שמעתי עליו, אולי בעיקר כי אני לא קורא ספרים ולא מתעניין בספרות בכללי. השאלתי אותו מהספרן, שהיה תלמיד יב' בבית הספר. הוא לא גילה בי עניין מיוחד ולא החלפנו אף מילה אז המשכתי הלאה. האם כולם פה כאלה משעממים?
מצאתי מקום שקט בגן בצורת מבוך שנמצא בין שני בנייני בית הספר. בעיקרון הכניסה אליו מן התיכון מובילה אל היציאה בצד של החטיבה. אבל מי שבאמת צריך להגיע מבניין אחד לשני, פשוט עוקף אותו. הרוב לא נכנסים אליו, או לפחות הוא נראה נטוש בעיניי. אז התיישבתי באחת מפינות האין מוצא בו והתחלתי לקרוא את הספר שהשאלתי הרגע.
הספר היה דיי מעניין ואף מותח, אולי אני אמשיך עם התחביב החדש הזה לאורך זמן. קראתי עד שהתחיל להחשיך ומפני שזה בעייתי לקרוא בחושך, החלטתי לחזור לחדר. רק שלא ידעתי איך לצאת מהמבוך ולא זכרתי איך נכנסתי אליו. לעזאזל.
טוב, זה הזמן לנסות אותו בפעם הראשונה, הוא לא אמור להיות כל כך קשה- הוא הרי לא גדול ומפותל יותר מדי. נדמה לי.
הלכתי בו מנסה למצוא את דרכי כמה דקות ואז נעצרתי, שמעתי קולות מוזרים, כמין גניחות וניסיתי להבין מהיכן הן מגיעות. הן הגיעו מצידי השמאלי, היכן שהיה קיר צמחים של המבוך. ניסיתי להקשיב יותר בריכוז, קרוב ככל האפשר לקיר הצומח ולהבין מה זה בדיוק. ניסיתי גם לראות דרך הקיר אבל זה היה בלתי אפשרי.
"מה אתה עושה, אדון מציצן?" לחש קול מאחורי, רציתי לצעוק מן ההפתעה אבל בעל הקול הניח יד על פי כדי שלא אעשה זאת. הוא סימן לי להיות בשקט ואז החווה לי בידו ללכת אחריו. הוא לבש את תלבושת בית הספר ונראה כי מבוגר ממני בשנה או שנתיים. הוא גם היה גבוה ממני בראש וקצת. אם להודות בכך, הוא גם היה נאה עד כמה שיכולתי לראות בחושך שירד בזמן שהייתי במבוך.
הוא הראה לי את הדרך מחוץ למבוך ויצאנו בצד של התיכון.
"איך מצאת אותי?" שאלתי כשיצאנו, זה נראה כי כבר אפשר לדבר,
"בטעות." ענה, "לא הייתי ממליץ לשהות במבוך כשהחושך יורד, קורים שם דברים." אמר וחייך אלי חיוך ממזרי,
"אילו דברים?" שאלתי כי לא הבנתי למה הוא מתכוון,
"אתה יודע…" אמר עם אותו חיוך על פניו,
"אני לא." אמרתי והוא רק מלמל "התמימות." והלך. הלכתי אחריו למגורי התיכון. נראה כי פספסתי את ארוחת הערב אז עכשיו אצטרך לקנות משהו מהמכונות.
"מה עשית שם בכלל?" הוא שאל כשהגענו למגורים,
"קראתי ספר." אמרתי ואז שמתי לב שהספר לא נמצא ברשותי, "ונראה כי שכחתי אותו שם." אמרתי בייאוש.
"אני אביא לך אותו, רק אל תלך לשם עכשיו." אמר ופנה ללכת חזרה, "איך קוראים לך?" שאל,
"רין פויאקי." עניתי,
"אל תדאג, רין-צ'אן, הספר שלך יחזור אליך." אמר ונופף לי בידו כשהלך, איזה טיפוס מוזר. אבל הוא היחידי שהתייחס אלי עד כה, אולי אני אצליח להתיידד איתו.
חזרתי לחדר שלי ולאחר כרבע שעה נשמעה דפיקה על הדלת שלי, הוא חזר והספר בידו.
"תודה." אמרתי והוא לא נתן לי את הספר ישר,
"אני רוצה נשיקת תודה." אמר מתגרה בי,
"מה זאת אומרת נשיקת תודה?" שאלתי בהיסוס, חיוך רחב התפרס על פניו. בלי להתמהמה הוא נע כלפי במהירות ונישק אותי על שפתיי. נשיקה חפוזה ויבשה אבל זה הספיק בכדי שאאדים מרוב בושה.
"זה מקובל כאן." אמר ואני רק רציתי לרצוח אותו. הוא הושיט את הספר אלי ואני לקחתי אותו בתנועה איטית. "ביי בינתיים." אמר והלך. עמדתי כמה שניות בפתח הדלת בלי להבין מה קרה עכשיו ורק אז נכנסתי בחזרה פנימה.
זה מקובל כאן… גברים מתנשקים. הקולות, איך יכולתי להיות כל כך תמים. אני יודע ממה נבעו הקולות האלה, אבל למה הם עושים את זה במבוך המזדיין. לכל אחד כאן יש חדר פרטי, הם לא צריכים לעשות את זה בגן.
לאן לעזאזל שלחו אותי ללמוד, אני רוצה הביתה.

"ת… תתרחק ממני." גמגמתי את המילה הראשונה כשפתחתי את דלת חדרי והוא היה בפתחה,
"למה?" שאל משועשע,
"אתה יודע למה." אמרתי מעט בכעס,
"זה בסדר, אתה לא בטעם שלי." אמר, "בכל מקרה, אין לי אף אחד כרגע. כך, שאם מישהו מציק לך- תגיד שאתה שייך לקאיטו והם יעזבו אותך." הוסיף. לפני שהספקתי לומר משהו הוא כבר הלך.
לא בטעם שלו… אז מי בטעם שלו? יש לו טעם בגברים, או שהוא התכוון לנשים בכלל? הוא מעצבן אותי, הקאיטו הזה.

בבית הספר הגדול הזה ישנה גם בריכה מקורה ששייכת גם לחטיבה וגם לתיכון. בדקתי את לוחות הזמנים בה, ובשעות מסוימות היא ריקה לגמרי ופנויה לשימוש התלמידים. רק שאף אחד לא באמת משתמש בה, אז יש לי בריכה גדולה רק לעצמי.
שחיתי כמה בריכות בכל מיני סגנונות שחייה שונים, אין לי אחד מועדף ביותר, אולי פרפר כי זה הקל ביותר. למרות שלדעתי זה נראה יותר כמו צפרדע מאשר כמו פרפר.
אחרי שעייפתי את עצמי קצת, נשענתי על דופן הבריכה לנוח קצת.
"שלום, שלום." שמעתי קול לא מוכר, חיפשתי את הקול ומצאתי אותו יושב על כיסא מלפני.
"שמעתי שיש בחור חדש, לא חשבתי שתהיה כזאת מציאה." אמר ועיניו קרנו כמו זוג עיניים של סוטה. מה אני אמור לעשות עכשיו, האם אני יכול לברוח ממנו בלי שיתפוס אותי?
"אז, יש לך כבר מישהו או שאתה עדיין לא בקיא בעניינים?" שאל אותי, באמת שאין לי מושג מה הבעיה של התלמידים כאן. השעמום כל כך נורא להם? כנראה שכן, גם לי ממש משעמם. אבל אני לא מחפש גברים לשכב איתם.
"אני של קאיטו." גמגמתי חלושות, מקווה שהוא שמע ויעזוב אותי בשקט- קאיטו אמר שזה אמור לעבוד.
"ממ… מוזר." תהה לו, "אתה לא בטעם של קאיטו." אמר. מה זה הטעם של קאיטו ולמה שאני אדע או לא אדע דבר כזה? "אז אתה בעצם פנוי, מצוין. מהיום, אתה שלי." קבע. בלעתי את רוקי.
"תלמד להקשיב, טיפש." שמעתי את קולו, "הוא אמר לך שהוא שלי, לא?" קאיטו נשען על קיר מצדנו הימני. לא הבחנתי בו בכלל, איך הוא מופיע לו שם משום מקום? וכמה זמן עמד שם?
"קשה לי להאמין, אבל בסדר." אמר הבחור שהטריד אותי ויצא משטח הבריכה. קאיטו ניגש אלי והתכופף כלפי,
"אני חושב שמגיעה לי נשיקת תודה נוספת." אמר,
"חשבתי שאני לא בטעם שלך." אמרתי, צללתי לתוך המים ושחיתי מהמקום בו נמצא. אחרי פחות מדקה שמעתי צליל של פגיעה במים, נראה כי הוא קפץ למים. שחיתי לקצה השני של הבריכה וכשהתחלתי לשחות בחזרה, ידו תפסה בשלי והוא גרר אותי אל דופן הבריכה.
הוא הצמיד אותי אל הדופן כשהוא חוסם את יציאתי עם שתי ידיו. שיערו המאורך יחסית נראה טוב גם כשהיה רטוב ונח בצורה יפה על ראשו ופניו.
הוא הצמיד את שפתיו לשלי, הן היו נעימות. במהרה לא רק השפתיים השתתפו אלא גם הלשונות נכנסו לפעולה. אני מתבייש להודות בזה, אבל אהבתי את זה.
הוא התנתק ממני באותה המהירות בה נישק אותי וחייך.
"קיבלתי את נשיקת התודה שלי." אמר ושחה מהמקום. כשיצא מהבריכה יכולתי להבחין בגופו החטוב. הוא לבש את בגדיו למרות שהיה רטוב והם נדבקו מעט אליו. לעזאזל למה אני מסתכל עליו בכזה עיון.

ביום למחרת נתקלתי במחזה שלא רציתי להיתקל בו. קאיטו עמד מול נער קטן שאת פניו לא יכולתי לראות כי עמד אלי עם הגב. הוא היה אפילו יותר נמוך ממני בראש בערך, מה שהפך אותו ליותר נמוך מקאיטו בהרבה. הוא נראה עדין ושברירי, כמעט כמו בחורה.
"אני אוהב אותך, סמפאי. בבקשה תצא איתי." גם קולו היה עדין.
"אתה ממש בטעם שלי." אמר קאיטו וליבי דילג על פעימה, אז זה הטעם שלו… הוא כן אוהב גברים בסופו של דבר. "אבל יש לי מישהו כרגע." דחה אותו. יש לו מישהו כרגע? הוא מתכוון אלי או שבאמת יש לו מישהו? אבל הוא אמר שאין לו אף אחד לפני כמה ימים, הוא מתכוון אלי באמת?
"ואתה בטוח שהוא יותר טוב ממני?" הנער נראה מאוד נחוש להשיג את קאיטו,
"אני לא יכול להשוות." הייתה תשובתו היחידה. לא הייתי בטוח אם אני כועס או שמח. הלכתי משם בלי לראות את הסוף המכריע בכל הסיפור.
גיליתי שקאיטו גדול ממני בשנה ונמצא בפנימיה הזאת מאז כיתה ח'. מעניין אם אהבתו לגברים התפתחה בגלל המקום הזה או מסיבה אחרת.

סיימתי את הספר הראשון שהשאלתי ומפני שבמלא החלטתי ללכת להחזיר אותו ואולי לקחת אחד נוסף, לקחתי איתי את שיעורי הבית לספרייה. התיישבתי באחד השולחנות הריקים, והיו הרבה כאלה. בחרתי את זה ליד החלון המשקיף על המבוך. הספרייה הייתה ממוקמת בקומה השנייה בבניין והיה ניתן להציץ לחלק מן המבוך מלמעלה. כרגע, לא היה בו אף אחד, עד כמה שיכולתי לראות.
התחלתי לפתור את שיעורי הבית ליום שני כי לא רציתי לעשות אותם מחר, ביום החופשי. למרות שלא היו לי תכניות למחר, כנראה שארבוץ מול המחשב רוב הזמן.
"מה התכניות למחר?" קולו הבהיל אותי מעט אבל לא הראיתי זאת בפניו,
"לא יודע, אין כאלה." אמרתי וניסיתי להתרכז בשיעורי הבית,
"אז בוא נצא לטיול אופניים." הציע,
"ואיפה נמצא כאן אופניים?" שאלתי חושד,
"בבית הספר הזה יש הכול, פשוט עוד לא גילית כלום." אמר וחייך, הוא מרבה לחייך. "בכל מקרה, סגור העניין?" שאל בכדי לוודא,
"אני מניח שכן." אמרתי, לא היה לי משהו יותר טוב לעשות וטיול אופניים נשמע לי כרעיון נחמד.
"יופי, אז מחר בשמונה בבוקר ליד הכניסה למבוך." אמר והלך לו, שוב. אני תוהה לאן הוא כל הזמן הולך, זה לא נראה כי הוא ממוקם במקום ספציפי אחד ונראה כי הוא נמצא בכל מקום. אני סתם נתקל בו הרבה, כנראה.
סיימתי את כל שיעורי הבית והשאלתי ספר נוסף. אני חושב שיש לי פרפרים בבטן, אני לא רוצה להתרגש משטות כזאת אבל אני לא יכול לשלוט בזה. האם זה נחשב לדייט? למה אני חושב על דברים כאלה. בסך הכול שני גברים בטיול אופניים, כמו חברים רגילים. אין ממה להתרגש.

הקדמתי בכמה דקות אבל זה בסדר כי גם הוא. שנינו לבשנו בגדים רגילים, כבר כמעט התרגלתי למדי החליפה של בית הספר. נראה כי יש לו מצב רוח טוב והוא הוביל אותי למחסן של האופניים.
הם נמצאו במחסן שליד אולם ההתעמלות וחדר הכושר והיו שם כחמישים זוגות של אופני הרים ספורטיביות ואיכותיות, הם באמת משקיעים. בחרנו שני זוגות מהשלל ויצאנו לדרכנו.
השומר על הכניסה לבית הספר נתן לנו לצאת ללא עיקובים. בימי ראשון, הימים החופשיים, לתמידי בית הספר מותר לצאת מכותלי בית הספר והפנימיה כל עוד הם חוזרים עד השעה שבע בערב. איחורים מלווים בענישה, איחורים מאוד גדולים יכולים להוביל לסילוק מבית הספר. אני מתאר לעצמי שעד שבע נחזור, אחת עשרה שעות זה מספיק.
נסענו בשבילים ולא בכביש סלול ונכנסו עמוק לטבע. המקום הזה מוקף בהמון גבעות ואפילו ישנו יער בהמשך. אחרי נסיעה של כשעה בערך, בה התחרינו עד לנקודות שקבענו שוב ושוב, החלטנו לעצור ולנוח קצת. עלינו על גבעה שבראשה היה עץ דובדבן עתיק למראה שהיה כבר לקראת סוף פריחתו. הגבעה הייתה מכוסה בעלי כותרת הדובדבן הוורודים.
התיישבנו מתחת לעץ.
מזג האוויר היה מושלם, בשבילי לפחות. השמש הציצה לעיתים נדירות, היה מעונן מעט כך שלא היה חם אך גם לא היה קר. רוח אביבית נשבה כנגד כיוון נסיעתנו כל הדרך וזה היה מרענן אחרי כל מאמץ. גם עכשיו היה ניתן להרגיש אותה עוברת על ידנו.
"אוהב את הנוף?" הוא שאל אותי. התבוננתי על כל הגבעות הירוקות סביב והנהנתי לאות הסכמה. "אני שמח." הוא הוסיף וזה גרם לי להתרגשות קלה שהסתרתי מאוד יפה מעיניו.
"אתה לוקח את כולם לכאן?" שאלתי והוא צחק.
"למי אתה מתכוון כשאתה אומר כולם?" שאל,
"לא יודע. חברים שלך?"
"בדרך כלל אני יוצא לטיולים האלה לבד, אבל הפעם רציתי שמישהו יבוא איתי." אמר ולא היה לי מה לומר בנושא יותר.
"איך זה נגמר אתמול? אמרת לו כן או לא?" שאלתי,
"על מה אתה מדבר?" הוא נשמע מסוקרן,
"ראיתי מישהו מתוודה על אהבתו כלפיך אתמול." אמרתי באדישות, כאילו בכלל לא איכפת לי,
"אתה עוקב אחרי?" אמר בהתגרות,
"לא, במקרה עברתי שם." עניתי,
"אז אמרתי לו לא." אמר,
"למה? הוא הרי בטעם שלך, לא?"
"אז מה, אני לא קופץ על כל אחד שבטעם שלי. כמו שאתה לא קופץ על כל בחורה שבטעם שלך שאתה רואה." אמר,
"אבל זה בית ספר לבנים בלבד, כמה אפשרויות כבר יש לך?" שאלתי מתעניין,
"מספיק." אמר וצמצם עיניים כשהתבונן בי, "אתה מקנא או משהו?" שאל וכמעט נחנקתי מהמים ששתיתי.
"למה נראה לך?" שאלתי עדיין משתעל מעט, הוא חיכה שאירגע ואמר,
"כל השאלות האלה…"
"אסור לשאול? בסדר, אני אשתוק." אמרתי כאילו נעלב,
"מותר, מותר." אמר וחייך. הרגשתי את ידו מלטפת בעדינות את ראשי ומשחקת מעט עם שיערי, זה היה נעים.
"למה הם עשו את זה במבוך ולמה אתה היית שם?" רציתי לדעת,
"כי לתיכוניסטים אסור ללכת לאזור החטיבה ללא אישור ולהפך, אז נק' המפגש הפרטית והעיקרית היא המבוך. חוץ מזה, זה דיי מסעיר לעשות את זה שם." ענה,
"עשית את זה שם?" שאלתי, לא הייתי בטוח אם אני רוצה לדעת,
"כן." ענה בכנות,
"ומה אתה עשית שם?" ניסיתי להמשיך בלי להתייחס לתשובה שלו,
"מצאתי אותך." אמר,
"ובאמת?" שאלתי,
"התיכוניסט ביקש לבדוק שאף אחד לא יפריע להם, וזה מה שעשיתי."
"קאיטו המאבטח."
"אתה קורא לי בשמי הפרטי." אמר ויכולתי לשמוע את השמחה בקולו,
"כי אני לא יודע את שם המשפחה שלך." עניתי,
"יופי, נשאיר את זה ככה." אמר. "רוצה לצאת איתי?" שאל, הפניתי את מבטי אליו. לא הייתי מוכן לשאלה מהסוג הזה.
"חשבתי שאני לא בטעם שלך." אמרתי,
"תפסיק לומר את זה כבר, יש יוצאים מן הכלל." אמר.
"למה שתרצה לצאת איתי בכלל?" שאלתי, אני לא מישהו מיוחד.
"לא יודע, אהבה ממבט ראשון?"
"זאת לא סיבה טובה."
"בטח שכן, אהבה ממבט ראשון זה נדיר."
"אבל שנינו יודעים שאתה לא אוהב אותי."
"אני כן." הוא הודה שהוא אוהב אותי, הפנים שלי האדימו ורציתי לקבור את עצמי כדי שלא יראה אותי. לחייו גם האדימו מעט, אולי הוא לא משקר. הוא משך אותי אליו ונישק אותי, הלב שלי האיץ את פעימותיו עוד יותר.
התנשקנו באוויר הפתוח ולאף אחד מאתנו לא היה איכפת. הסיכוי שמישהו יעבור ויראה אותנו היה קלוש. הרגשתי שאני רוצה יותר מרק נשיקות אבל לא ידעתי מה לעשות בעניין, אף פעם לא עשיתי את זה. אבל נראה כי לא הייתי צריך לבקש בכלל, ידיו נעו למקומות המוצנעים בעצמן. למרות זאת, עצרתי אותו בטענה שאנחנו בשטח פתוח ומישהו יכול לראות. הוא רק חייך ואמר שהסיכויים שמישהו יראה אותנו כאן הם כמו הסיכויים שמישהו יראה אותנו בחדר פרטי נעול שלא ניתן לפרוץ אותו. אז נתתי לו להמשיך.
לא עשינו את זה עד הסוף, כי זה כואב, מאוד. הוא מתחשב בעניין הזה ולא ממהר לשום מקום. יש לנו עוד שנתיים ביחד, היו המילים שלו. אני מקווה שאלה לא יהיו רק שנתיים, כי אם בחרתי להתמסר לבחור- אז שיהיה אחד ויחיד לעולם.