פנטגונים של גיחוך

"זה מאוד מצחיק, בעצם, אתה יודע?" היא חייכה, פניה כלפיי מטה אל שביל החצץ בו הלכנו, היא בעטה באבן קצת גדולה מידי, לכיוון הנהר הקטן והנעים שזרם מימינינו- האבן נחתה במים ב"בלופ" חזק במפתיע.
"מה מצחיק?" שאלתי, מנגב את ידי על המכנסיי הג'ינס שלי- ממה? אינני יודע, דחפתי אותן בחזרה לכיסים. היא הרכינה את ראשה עוד יותר- שיערה, שהיה פעם צבוע לבלונד פלטינה, היה רובו צבוע במין צבע בורדו-שחור, נחת על פניה- עיניה שאופרו בכבדות בשחור בהו בשביל החצץ, נעליי הד"ר מרטינס שלה היו מלאות באפר, שנח באבק דל על העור הבהוק והשחור של הנעליים. ג'קט העור השחור שלה גרם לה להראות קטנה יותר ממה שהיא באמת, וגרביוני הפנטגונים שלה פשוט עוררו בי צורך עז לגחך כול פעם מחדש. היא צחקקה- צחוק נעים אבל מלא. לא מסוג הדברים שמצפים מבחורה- בעיקר לא אחת סגורה כמו וולדה.
"ש…" היא נשמה עמוק והסתכלה אל השמיים, מרימה בהפתעה את ראשה, לחייה היו חיוורות, ופשתיה הקטנות ממילא נראו הרבה יותר בהירות מהרגיל. היא גיחכה "שאתם- אחרי שנמאס לכם- אתם תרוצו אחרי מטרה חדשה, נכון?" היא הסתכלה על השמיים בשאלה, למרות שהשאלה הייתה מכוונת אליי. נדתי בראשי והרמתי קצת את כתפיי ושמטתי אותן בחזרה, פלטתי המהום לא ברור. פניה הופנו אליי. היא נראתה קצת חולה, ועייניה הירוקות נראו חומות יותר מהרגיל. "כלומר- נגיד והמטרה שלך הייתה מישהי, נכון?" היא הסתכלה עליי בחשדנות. פלטתי צחוק מתוח.
"את מכירה אותי כבר שלוש שנים, וולדה. אני לא גיי".
היא הנידה בכתפייה ומבטה הבעיה אדישות מסויימת, פנייה התעוותו לרגע, אבל אז היא המשיכה- "אוקיי. אז המטרה שלך היא מישהי, ואתה משיג אותה-" היא נעה קצת באי נוחות, צעדיה הפכו קטנים יותר בהדרגה- האטתי את הטמפו שלי. "מהר מאוד. כי היא…." היא הסתכלה שוב על השמיים, בשתיקה, נושכת את שפתיה. ואז מבטה הופנה מהר מאוד אל הנהר.
"כי היא מה? אוהבת אותי?" השאלה נפלטה מפי מבלי לחשוב. למה היא כזו סגורה? למה קשה הל לדבר איתי? עודו על דבר כול כך.. בנאלי. אני חושב לרגע שאני זה שמפריע לה, ועושה צעד מיניאטורי לכיוון השני- והיא עשתה גם בדיוק צעד כזה לכיוון הנהר. היא הייתה קרובה מידי אל הנהר- כירסם בי הפחד שהיא תיפול פנימה- למים. מגוחך עד כמה אני לא בוטח באנשים.
"נגיד ש," היא אמרה, מנענעת בראשה כאילו אין לה ברירה אלא להסכים. "אוקיי? ואז מה? מה אתה עושה אחרי שהשגת בחורה ש…"
"אוהבת אותך"
"כן. מה אתה עושה אז?" היא שאלה. ואזנעצרה בפתאומיות- היא התחילה לצעוד עוד יותר לכיוון הנהר- נעליה כבר טבלו מעט במים, והמים שטפו את מעטפת האבק שנחה עליהן. "עובר לבחורה הבאה?"
הנחתי את ידי על הכתיף שלה, ונעמדתי לידה. ידיה חמקה במהירות במורד ידה, ונגעה בעדינות באצבעותיה- היא תפסה אותן. סיטואציה מוזרה של החזקת ידיים. "וולדה, את יודעת שאני לא סטוציונר" אני מגחך. "הדבר האחרון שאני אהיה זה אחד שדופק וזורק.אבל.. בכנות?" זווית ראשי פנתה קצת לכיוונה. "הייתי מנסה לעשות הכול, כדי שהמישהי הזו תהיה מאושרת- איתי.." ואז נשמתי עמוק. "או בלעדיי".
"מה זאת אומרת בלעדייך?" היא הביטה בי תמהה, כמו ילדה בת חמש ששואלת איך עפות ציפורים, ולא מבינה שהכנפיים, הן לא ידיים, אלא כלי תעופה. "אם מישהי אוהבת אותך- להיותץ רחוק ממך גורמת לה להתכווץ.. יותר ומכאיב לה יותר" ידה התהדקה סביב ידי.
צחקתי.
"מה את יודעת בכלל, וולדה?" פתאום הקול שלי נעשה קר וקשה. אדישות מילאה אותי- היד שלי הזיעה, והלב שלי נמחץ לרגע. "את לסבית. מה את מבינה בכלל?" רקעתי ברגלי בגלי המים של הנהר. היא הרפתה מידי והכניסה את היד שלה לכיס המעיל שלה.
"אני.. אני מבינה ועוד איך." היא אמרה, היא תפסה בחולצה שלי ומשכה אותי אליה- אפינו נגעו זה בזה. יכולתי להרגישה את נשימתה על פי. ואז את שפתיה על פי. עיני נשארו פקוחות מרוב ההפתעה, וחוסר התחושה הזה שעבר בי לרגע, פשוט נעלם. חיבקתי אותה אליי. אבל התנתקתי ממנה- היא טמנה את ראשה הקטן בכתיפי. היא יללה קצת, ודמעות קרות יצאו מעיניה.
"מה אתה מבין, הא? מה אתה מבין?" היא שאלה. ליטפתי את ראשה.
"כלום" נשקתי על ראשה. "בואי נכנס למים?"