פטרוזיליה שלי

*שפשפתי את עיניי אבל לא טעיתי. זו היא. כך. גלויה לאור יום. הפטרוזיליה. אתם בטח מחייכים לעצמכם, אבל אני במקומכם הייתי מוחק את החיוך מיד. פטרוזיליה זו היא עניין רציני מאין כמותו. גורלי. זה נכון שלא תמיד אדם יודע מה קובע את גורלו. לי יש מזל. אני יודע. זה היה ביום חמישי בצהריים…* כמו בכל יום חמישי, הפטרוזיליה צצה לה בשדה בין ירוק הדשא הטרי. עדיין לא הצלחתי להבין מהם מעשיה ולמה דווקא לנקודה זו היא הולכת, אך כמו ילד עקבתי אחריה ממרחקים. עזבתי את כל עיסוקיי, את חנות כלי העבודה השוממת שלי, ופניתי להסתתר מאחורי אותו עץ אלון חביב ומוכר. יושב על מטפחת אדומה. מביט מהצד כצל על העתיד הצפוי לבוא, פריחת הפטרוזיליה שלי. שלי? איזו מן שטות! מעולם לא היה ולא יהיה לי את האומץ לשייך אותה אליי, לחשוף בפניה את רגשותיי, את שאני משתוקק לראות מידי שבוע. את החיוך התמים, את תלתלי שיערה הפראיים, את הסודות ששומרות עיניה הירוקות. היא שם. אני רואה אותה מתקרבת. דורסת שיחים קוצניים בנעליה השחורות. אותן רגליים אשר רוקדות בחלומי, סביב וסביב בשמלה מתנופפת. שיניה מציצות ממרחק, אני נעמד, מתקרב אל העץ, בוחן אותה. ידיה חובקות מותניה, לעתים משוחררות לצד גופה והיא מרקדת כרגיל. מזמזמת אותו פזמון ישן ומרגיע. נשימותיי נרגעות לפתע, שפמי עולה עם חיוך חדש, עיניי נסגרות, אוזניי מקשיבות בשקיקה. אני יכול לשיר איתה, אני מכיר את המנגינה בעל פה, מריץ אותה מידי יום לפני כל תרדמת לילה. אך אני מוותר ומעדיף להקשיב. להאזין לקולה הענוג, המלטף. אילו רק יכולתי לגרום לחיוך שלה להופיע. אילו יכולתי להיות שם, לידה, כשהיא צוחקת. הייתי קוטף לה את הירח, הכוכבים וביד כאובה גם את קרני החמה. הייתי אוסף בשבילה את כל ענני העולם, מרכז אותם מעל ראשה. פטרוזיליה שלי, צמח גינה יפה תואר. האם הייתה מדברת איתי אם הייתי מבקש? או שמא בורחת אל מקומה האחר בתבל רבה זו?
עתה צפיתי בה נשמטת על האדמה ומצחקקת לעצמה, לא יכולתי שלא להשמיע צחקוק בעצמי.
"מי זה?" היא נבהלה, הזדקפה במקומה.
חיש מהר הסתתרתי מאחורי גזע העץ, כפות ידיי מאוגרפות, לבי מבקש שתמשיך בדבריה, כהרגלה ולא תנפץ את מחסומי הבלתי נראה, המקום הקבוע שלי בימי חמישי אותו ייעדתי רק לה, מקום שכבר הפך להיות בית.
"ישם שם מישהו?"
למרות משאלתי ידעתי כי אתאכזב, פטרוזיליה כמוה סקרנית מאין ספור וכמובן שלא תוותר על הזדמנות לזכות במעט מתח ואקשן בפעולה. כבר חודשים שאני צופה בה מהצד, פוחד להיכוות והינה הצריבה מגיעה. אני צופה אותה.
"אדוני?" היא שואלת כשרואה אותי יושב על יד העץ, מקופל ככדור, צחוק זעיר פורץ מגרונה.
"כן עלמתי, אני מתנצל אם הפרעתי לך בעיסוקייך, נרדמתי במקצת אחרי יום עבודה מייגע," התרוממתי, טפחתי על בגדיי ויישרתי את ווסט חולצתי.
העפתי מבט חפוז ועיניה הירוקות האירו.
"זה בסדר, האמת היא שעד עכשיו הייתי בטוחה כי רק אני מכירה את המקום, הפתעת אותי, אדוני," חייכה, אליי.
כשדיברה אלי, חשבתי שפתאום הסביבה דוממת, עוצרת מתזוזה, לא נשמע ציוץ ציפורים, נעלם שאון עלוות העצים. הכל שקט. מתרכז רק בה ובפעימות לבי הדוהרות.
לאחר שלא עניתי, אמרה בנועם, "אמרת יום עבודה מייגע? איך אתה מתפרנס?" שאלה על חיי, איזו ישירות! התפעלתי ממנה ומהחינניות של תנועותיה.
"לעת עתה אני עובד בחנותו של אבי, אחרי שאלך ללמוד, כנראה שעבודתי תשתנה בהתאם," אמרתי וטמנתי את ידיי בכיסי מכנסי.
"הלוואי והייתי יכולה ללמוד,"
"למה לא?"
"כל מיני סיבות," שילבה ידיה.
קרבתי אליה.
"אל תתני לשום אבן דרך לעצור אותך מלהגיע אל המטרה," אמרתי נחרצות.
"משהו אי פעם עצר אותך? האם באמת עשית כל מה שרצית?" מצמצה פעמיים ברצף, כנראה מוצפת במחשבות.
"לא," עניתי יותר מידי מהר.
"אבל הייתי רוצה לפעול כך,"
"אני בטוחה שתצליח," חייכה שוב, לחייה הפכו ורודות מהקור, סימן התרעה, פשטתי את מעילי והושטתי לנערה.
"תודה לך אדוני, אבל אין צורך, אצא לי לדרכי חזרה,"
"בבקשה תתכבדי במעילי ותחזירי לי כשנפגש שוב," לא האמנתי לדבריי, האם למעשה הבטחתי את מפגשנו העתידי? האם אותו מחסום דמיוני התנפץ לאלפי רסיסים של תקווה?
היא הסמיקה קלות, הסיתה מבט ואמרה, "אני מפליגה לאירופה בעוד יומיים,"
נשימתי נעתקה.
סודי שלי עומד להיעלם.
לא יכולתי לדרוש תשובות, לא יכולתי לשאול שאלות, היא לא שלי, אין לי את הזכות. כל כך הרבה ידעתי עליה מרחוק, על החיוך שומר סוד, על הבגדים השונים איתם מגיעה לשדה המעידים על אירועים מגוונים אליהם הלכה, השיער האסוף כשהייתה מצוברחת והמשוחרר כשקיוותה להיות חופשיה כרוח, הקול שהשתנה בהתאם לאירועי היום, הצחוק המתגלגל.
פניי נפלו והיא בכלל לא ידעה.
"בהצלחה," פלטתי מפי.
"תודה," מלמלה, עיניה בוחנות את שלי. אותה תחושת קרבה אפפה אותי, כאילו אנו מכירים כבר שנים.
"להתראות," אמרה והחלה מתרחקת. עדיין חובקת גופה מקור. מביטה הצידה מידי פעם ומקפצת מעל גומות חול.
באותו היום ידעתי שגורלי שונה, לא רק שלמדתי לעמוד על שלי, לצאת לקראת רצוני, אלא גם ידעתי לאן פניי מועדות, אל מעבר לים, אל החיים לצד הפטרוזיליה שלי.