פגישה גורלית.

ראיתי בסרטים שדברים טובים קורים.
האם גם לי זה יכול לקרות?
שמש נעימה הנערה שאני אוהב והרגשה מתוקה.
זכור לי שראיתי אותה הולכת באיטיות עם נעליי האולסטר האדומות שלה.
ידעתי, עובר עליה משהו.
אני יושב מאחוריה בקצה הכיתה ובקושי מדבר איתה.
אני כבר יודע לזהות כל תזוזה שלה.
מתי היא עצבנית, שמחה, עצובה או סתם משועממת.
והיא נראת כל כך אדישה מהחיים שנראה ששום דבר לא יכול לפגוע בה.
אני רואה אותה חוצה את הכביש עם דמעות בעיניים.
אני לא מסוגל להחזיק את עצמי יותר.
איך יכול להיות שהיא בוכה ואני לא לצידה?
הסטתי את מבטי ממנה לשתי שניות, נשבע שזה היה רק לשתי שניות..
שמעתי חריקת בלמים צורמת.
והיא שרועה על הכביש במבט כואב.
קפאתי.
לא חשבתי שיש לי את היכולת להגיב.
בום בום בום.. החזה שלי דופק במהירות
מזכיר לי שצריך לפעול.
אני רואה אותה נאבקת על הכביש והדמעות שלה כבר התייבשו.
הגעתי אליה בריצה וניסיתי להעיר אותה.
לא יכולתי להאמין למה שחשבתי.
לא יכולתי להאמין שהיא הלכה לי.
אנשים האספו בהמוניהם אבל אני לא שמעתי אותם.
נאטמתי והמשכתי ללחוש לה שתתעורר כי אני צריך אותה.
דפיקות לב.
פחד.
חששתי שאיבדתי אותה.
שהפסדתי את ההזדמנות להרגיש אותה.
הרגשתי שעבר נצח מהרגע שהיא פקחה את עינייה ונעצה בי מבט ארוך. מופתע.
דמעה זלגה לי מהעין ונספגה בחולצה שלה.
נראה לי שזה היה מתוך תחושה של הקלה.
לחשתי 'תודה' בלי קול והרמתי אותה.
מאותה שנייה ידעתי שזאת ההזדמנות שלי.
אני לא יכול להעביר עוד יום מלחשוב מה היה קורה אם הייתי אומר לה שיש לי רגשות כלפיה.
הרמתי אותה באותה איטיות שהיא הלכה והיא נראתה כל כך שבירה.
פעם ראשונה היום ראיתי אותה מחייכת.
"תודה" היא לחשה לי באוזן בזמן שנשאתי אותה על שתיי ידיי, מודע לכך שהיא מרגישה אותי.
התיישבתי על ספסל ושמתי אותה על ברכי.
וזה היה כל כך מוזר..
"את מאוד מאוד מאוד מוצאת חן בעיניי ".
אמרתי לה.
בלי לחשוב פעמיים.
והיא הקשיבה בלי למצמץ חייכה אליי את החיוך העדין שלה שאהבתי כל כך והתעלפה על ידיי הרועדות מהתרגשות.
בית חולים. עיניים אדומות וזיכרון נעים של חיוך מהילדה שאהבתי.
……

היא בסדר אמרו לי.
זהו, ידעתי.
עברתי את המשימה שהצבתי לעצמי.
עכשיו נשאר רק לחכות למחר.
……

אז רק רציתי להגיד.
אם יש למישהו דבר חשוב לעשות שמציק לו על הלב.
שיעשה. עכשיו.
אי אפשר לדעת מה יקרה בשנייה הזאת.
יש מצב ותפספס את הפגישה הגורלית שלך.