עשיתי הרבה דברים, אבל אני אוהב אותך. את מאמינה?

אווין זמזמה לעצמה במקלחת, לבשה חלוק ויצאה אל החדר שלה. החדר היה גדול וריק כמעט לגמרי, קירותיו מכוסים טפט אדום-חום עם עיטורים מסולסלים שיצרו מעוינים משונים. המיטה הזוגית שעליה רק היא ישנה הייתה מוצעת ומסודרת, בצבע בז' מתוק. לידה ניצבה שידת עץ כהה ועליה האירה מנורת לילה על ספר פתוח, והפיצה אור קטן וזהוב, שלא הספיק והאיר רק את הפינה הקטנה של השידה וחלק מהמיטה, כך שרוב החדר נשאר בעלטה מוחלטת. אבל כשראתה מי יושב על קצה מיטתה, פלטה צווחה. ידידה הטוב, אם אפשר לקרוא לו כך, ג'ון, ישב שם בלי חולצה (חולצתו הושלכה לקצה המיטה) והביט בה בשעשוע.
"היי, זה רק אני, ג'ון מינד? לא קולונל אינגאר." אמר בנימה רגועה, "הוא מפחיד, והוא עוד בצד שלנו."
"מה אתה עושה כאן?" שאלה בעצבנות, ופתאום רגליה השחומות, הארוכות והחשופות הציקו לה. שיערה הרטוב נפל תלתלים-תלתלים שחורים על כתפיה המכוסות והנוקשות, ולמזלה עורה השחום הסתיר את הסומק שהציף את לחייה. לפחות כך קיוותה.
"רציתי לדבר איתך." השיב בנימה אדישה, שנועדה להסתיר את רגשותיו. "בפרטיות. ובגלל שהלכת להתקלח, החלטתי שהמקום הטוב ביותר לדבר איתך בו הוא החדר שלך."
"אוה, באמת? ומה אם הייתי יוצאת ערומה?"
"אז הייתי אונס אותך." הוא גיחך, וכמו תמיד עיניו הירוקות נצצו והאירו את תווי הפנים הנואשים, המותשים מהמלחמה.
"חה, חה." אמרה בזעף.
"נכון שחוש ההומור שלי מעולה? אפילו דריה צוחקת ממני." דריה הייתה נערה מופנמת ושתקנית, ובעיקר נהגה להעליב אנשים על טיפשותם.
"היא צוחקת עלייך, אתה מתכוון." אווין חייכה. "וחוץ מזה, אם היית מנסה לאנוס אותי, הייתי בועטת באשכייך."
"אאוץ'. אז כנראה באמת עדיף שלא אאנוס אותך."
"למה? כי אבעט בך?"
"לא," הוא המתין כמה שניות, "כי זה יפגע בך."
"אתה מוכן ללבוש חולצה?" שאלה בסתמיות, בניסיון קלוש לשנות נושא.
"למה, זה מסיח את דעתך?" החזיר לה ג'ון בחצי חיוך עגמומי. "היה לי חם. ועדיין חם לי." העיר לבסוף.
הם השתתקו, כל אחד תקוע במערבולת אחרת של מחשבות מטורפות.
"אז על מה רצית לדבר איתי?" שאלה אווין לבסוף. ג'ון נעץ בה מבט ממושך, שוקל מה לומר. שיער הברונזה שלו נצץ כזהב לאור המנורה.
"רציתי להגיד לך.. כלומר, אנחנו בעיצומה של מלחמה. יש אפילו סיכויים נכבדים שלא נשרוד, במיוחד כי עכשיו אני חלק ממשלחת התקיפה ואת הולכת לאסוף מודיעין בתחתיות, בלב הסכנה." היא הנהנה, והוא בלע את רוקו בכוח. הוא כחכח בגרונו והמשיך, "אז רציתי לדבר על שנינו. על מערכת היחסים המתוסבכת שלנו."
נשימתה נעתקה כשג'ון קם וניגש אליה, כך שפחות ממטר הפריד ביניהם. "אני יודע שלא התנהגתי יפה כשנישקתי את קת'רין מולך כדי… אני לא בטוח למה." הוא נשך את שפתו התחתונה והביט בתקרה האפלולית שלא נראתה לעין מרוב שהייתה גבוהה, כמחפש תשובה שכתובה שם או משהו. "אולי כדי לגרום לך לקנא. אולי נקמה על כך שהיית עם רייס ולא איתי." עצם הזכרת השם מחצה את ליבה. רייס היה הפרוד שלה, הם נפרדו לפני חודש ושבועיים לערך, ובכל זאת עדיין כאב לה כשהזכירו אותו. במיוחד כי מת שבועיים אחרי שנפרדו. "אני יודע גם שאת בטח לא סומכת על המילה שלי, בגלל כל הרומנים הרבים שניהלתי בעבר, חלקם אף בכפייה." היא ידעה שאילצו אותו לנהל כל מיני רומנים, פעם אחת כדי להשיג מידע מפנים האויב, והשאר כי אחד מאנשיהם, שהתברר כבוגד, איים שיפגע באדם שבשבילו הוא חי. היא אף פעם לא גילתה מיהו האדם הזה.
"אבל אני אוהב אותך." הפעם, כשדיבר הביט היישר אל תוך עיניה הכהות כלילה, קולו היה רך וכל כך כן כשאמר לה זאת.
"למה אני, מכל הבנות בעולם?" לחשה לו, מנסה לא להיכנע לדחף לברוח אל בין זרועותיו המצולקות, לתת לאצבעותיו הארוכות ללטף אותה.
"זה כמו שתשאלי אמא למה היא אוהבת את ילדיה." צחקק בשקט.
"אני אמורה להאמין לך?"
"את לא אמורה שום דבר."
אווין בהתה ברצפה זמן מה.
"את יודעת," היא הרימה את ראשה. "חשבתי הרבה אם להגיד לך את זה. אם לתת לך לראות את הצד הפגיע ביותר שלי, להניח לך להיכנס לתוכו ולהסתכן בכך שתרסקי אותי. עד שפגשתי אותך כנראה לא הבנתי את החשש של בחורות מסוימות ממני. אבל בסוף הגעתי למסקנה שעדיף לנסות ולהישבר, מאשר לא לנסות ולהישבר. אז.. אני שמח על הבחירה שלי ואוהב אותה, ואני מקווה שגם את, אם בכלל."
"אני מאמינה לך. תמיד האמנתי. אני פשוט.. פחדתי. אני עדיין פוחדת." אמרה אווין, ועצרה את הדמעות מלזלוג מעיניה.
"אל תפחדי. את האדם שאני חי בשבילו.. אם את תפגעי ממני, בוודאות אהרוג את עצמי." ג'ון מלמל את המילים הללו כששפתיו צמודות לשפתיה. ואז הניח לעצמו לעשות דבר אחד אחרון לפני שייצא למשימה שעלולה לעלות לו בחייו.
הוא נישק אותה.