עשיתי הרבה דברים, אבל אני אוהב אותך. אני טועה?

"אני אמרתי לך את זה. אמרתי לך סוף כל סוף שאני אוהב אותך, במפורש. אמרתי את זה, והייתי שלם עם זה. ואני עדיין שלם עם האהבה שלי כלפייך, האהבה שאני סוף סוף מאפשר לה לפרוץ. אבל.. אני מפחד. כן, אני מודה שאני מפחד, ואת כנראה לא יכולה לדעת, אבל אני צוחק מעצמי. מהפתטיות והרגשנות שלי.
את בטח שואלת, למה אני מפחד? טוב, אני מפחד ש.. שטעיתי. שטעיתי כשסיפרתי לך מה אני מרגיש. אני מתכוון, אנחנו הרי בעיצומה של מלחמה, נכון? והרי כשתקראי את זה, אני כבר לא אהיה במפקדה המוגנת אלא בחוץ, בקרב. ואמרתי כבר שאני יודע שיכול להיות שאמות, ואני משלים עם המוות שלי, אבל לא עם מה שזה יעשה לך. אני חושב.. אני חושב שזו הייתה טעות גדולה להגיד לך מה אני מרגיש כלפייך, כי אז יכאב לך יותר אם אמות, נכון? אני לא יודע כמה את אוהבת אותי, אולי רק מנחש, או מקווה שאת אוהבת אותי באותה מידה שאני אותך, ללא גבולות. אני לא יודע אם את מוכנה למות למעני, כמו שאני למענך, כי הקשר הרומנטי שלנו עדיין חדש, או שהוא מאז ומתמיד אך רק עכשיו הפך לרשמי-"
אווין פלטה יבבה. "ברור שאמות למענך.." לחשה למכתב, שדמעותיה כבר הרטיבו. היא מצמצה בכוח בכדי להמשיך לקרוא. היא לא רצתה לדעת מה ההמשך, היא לא רצתה שיכאב לה עוד, אבל היא רצתה לקרוא את המכתב כי ג'ון רצה שהיא תעשה את זה. ובשבילו היא תעשה הכל, לא משנה כמה כאב החבילה תכלול.
"-אבל אני יודע שאת אוהבת אותי," המילה "אוהבת" הודגשה בשחור כמה פעמים, עד שבלטה על הדף. "לא משנה כמה. כי כבר הוכחת לי את זה, גם עכשיו וגם אז. ואני פוחד שההחלטה שלי להתמסר אלייך רגע לפני שאני יוצא למות תשבור אותך. כי לא אכפת לי למות, לפעמים אני חושב גם שמגיע לי למות אחרי כל מה שעשיתי עד עכשיו, אכפת לי רק מכל אלו שיאבדו אותי בגלל זה. ואני לא רוצה שיכאב לך. אני לא רוצה שיכאב לך בגללי! בגלל זה תמיד רציתי לגרום לך לשנוא אותי.. כי לא רציתי עוד אדם שארגיש צורך להגן עליו, עוד אדם שאצטרך להתחשב בו כשאני עושה דברים מסוכנים."
היא ממש יכלה לשמוע אותו אומר את זה במוחה, כשהקול שלו מביע את הכאב ואת הכעס שלו על עצמו. היא השתנקה. היא פשוט לא הייתה מסוגלת יותר לקרוא. אבל היא המשיכה.
"אני רוצה רק לוודא שאת יודעת, שאם אמות, הבקשה האחרונה שלי היא שלא תלכי בעקבותיי ותחיי את החיים שאני לא הספקתי לחיות. אני רוצה שיהיה לך רק טוב, שתמצאי מישהו שיאהב אותך ואת אותו ושתביאו ילדים, ושתגדלי אותם בצורה הכי טובה, כמו שתמיד רצית. תגדלי אותם כמו שאני הייתי רוצה שתגדלי את הילדים שלי."
"אני לא רוצה, לא רוצה אף אחד אחר! לא רוצה! רק אותך! אותך!" צרחה אווין בחלל חדרה הריק, בקול היסטרי. היא הרגישה שאם תמשיך לקרוא תאבד את עשתונותיה לגמרי, תשתגע ואז יצטרכו לקחת אותה לבידוד בכוח כדי שתירגע שם במשך כמה שעות, אולי ימים. אבל היא הכריחה את עצמה לקרוא, אפה נוזל ועיניה אדומות ונפוחות, שפתה התחתונה מדממת מרוב נשיכות שנועדו להבליע צרחות איומות.
"אני מכיר את עצמי כל כך טוב, שאני יודע שבטח עשיתי עכשיו משהו לא בסדר. אולי כל המכתב הזה לא בסדר. אולי אני לא בסדר. אולי המוח שלי גם לא בסדר. אולי אני מעורער בנפשי, מנוגד ברגשותיי, ואולי אני לא יודע שום דבר. אולי כל המציאות השחורה והאטומה שבניתי סביבי במשך הזמן הייתה מסכה קלושה שגם היא לא עבדה, ואולי בעצם שום דבר אינו בטוח, לא לחלוטין, בכל מקרה. אבל רק בדבר אחד אני יכול להיות בטוח לחלוטין, להרגיש שאני בטוח בו לחלוטין, לפחות בו, גם בעולם כזה אכזר שבו שום דבר לא באמת בטוח. אני בטוח שאני אוהב אותך עד כלות הנשימה ושאוהב אותך לנצח, כמה שזה קיטשי, גם אחרי מותי. האהבה שלי תלווה אותך בדרכך, עד מותך, שתזכי רק למוות קל. אני בטוח בזה. כל השאר לא וודאי, וגם לא מעניין אותי. ואולי אני טיפש שאני פותח פה לשטן, אבל.. אבל אם אחזור, הייתי רוצה שנישאר יחד, ואז אולי יום אחד אציע לך נישואין ותולידי לי ילדים. כמו כל סיפור אהבה חמוד ומתוק. מה דעתך?"
היא צחקה, צחוק היסטרי ומבולבל ומשועשע ומאושר ומפוחד ונבוך יחדיו. את כל תחושותיה ורגשותיה הוציאה בצחוק הזה.
"אז, חמודה," המילה חמודה הודגשה גם היא, ואווין ידעה שהוא ציני, כי הוא לפעמים קרא לה כך כשנזף בה, או כשהתחשק לו לרדת עליה קצת. אבל הפעם היא הרגישה שמחה לקרוא את זה, למרות הבכי. "תשמרי על עצמך, ותישארי בחיים. כי גם אם אני טועה, כי גם אם עשיתי הרבה דברים שחלקם לא כל כך טובים…
אני אוהב אותך."