עץ ושלוליתו

אני לא זקן, וגם לא עתיק, אני מבוגר, בסך הכל בן מאה וחמישים. בינינו עצי הזית, מאה וחמישים שנים הוא גיל מכובד אבל לא מכובד מאוד. אני לא מיוחד משאר העצים יש לי ענפים, יש לי עלים, יש לי זיתים בעונה המתאימה, אני נוטה מעט מזרחה בשל הרוחות המערביות המלוחות המגיעות מהים, היוצרות את הגלים האימתניים, אלו המביאות עננים כבדים מארצות קפואות. אני לא שונה מעצי הזית האחרים אך יש לי דבר שמייחד אותי, יש לי חברה, כן זה נכון, אל תצחקו, היא ואני מכירים כבר 150 שנה, אבל זה מרגיש כאילו היה זה שלשום כשנפגשנו לראשונה.
נטעו אותי כאן, לפני מאה וחמישים שנים, הייתי אז שתיל קטן בן שנה בקושי, עומד זקוף תחת השמש הקופחת, מסביבי ערמו את האדמה השחורה, האנשים שנטעו אותי היו אנשים חסונים אך אכולי כאב, הם נשאו מטען כבד של אבל שנראה על כתפיהם השחוחות, כל אחד מהם השקה אותי בדמעות מלוחות שהטמינו בי זיכרונות של ילדים רצים עם רובים, ילדים עם משקפיים, ילדים זהובים, ילדים אדומים, לא אהבתי את הזיכרונות האלו אבל ידעתי שזה חשוב שמישהו יזכור אותם.
בכל אופן האנשים שנטעו אותי קרו שתי גומחות אחת לי ואחת לעץ אחר שבסוף ניטע במקום אחר, את הגומחה השנייה מילאו באדמה כדי שאיש לא ייפול וינקע את רגלו, ומגומחה המתאימה לעץ נשאר רק שקע קטן.
זמן חלף והגשמים החלו לרדת אט, אט מילאו המים את השקע והיו לשלולית קטנה, השלולית הזאת כבר מזמן לא קטנה ובכל שנה גדלה כשם שאני גדלתי, ובכל עונת הגשמים היינו מדברים בינינו, ענפי שהיו מעל השלולית ונסכו עליה צל ומנעו את התייבשותה המהירה נטפו טיפות גדולות עליה, והשלולית הייתה מקבלת אותם ברוך ומפזרת חיוכים לכל עבר. וכשירד גשם, וטיפות היו מקפצות עליה, הייתה שמחה ועליזה והייתה שרה ורוקדת לי בקצב מהיר, ואני הייתי מרגיע אותה עם טיפותיי הכבדות, כך היינו במשך שנים.
אנשים היו באים לבקר אותנו כל זמן מה, לפעמים לבד ולפעמים בזוגות, היו כאלה שהביאו נרות והשקו אותי בעוד דמעות מלוחות והיו כאלה שהיו מהרהרים בטעם החיים עם מקטרת מעשנת משדרים אנרגיות מעגליות. והיה איש אחד שהתחבב עלי במיוחד, הוא היה מגיע מכביש העפר תמיד מריח כמו הרוחות המערביות בקיץ, ים, מים מלוחים עמוקים ואפלים הצוברים בתוכם סודות נשכחים. האיש היה מתיישב בצלי וקורא בספר עד שבאה מכונית שהרעידה כל פעם את האדמה במנועה החזק ולקחה אותו מקרבי. לפעמים היה בא עם נערה והיה לה מסביר על כל פלאי העולם והיא לא אכזבה ושאלה שאלות כדי להבין הכל, לפעמים החזיקו ידיים, ואני והשלולית היבשה, שבקיץ הייתה רק שקע מתון באדמה, הרגשנו את האנרגיות המקפצות שזרמו בין השניים.
בעוד שאנו היינו שקועים בדיאלוג השקט שלנו הסביבה השתנתה, ומעט דרומה מאיתנו צמח לו בית אבות, ממנו היינו מקשיבים למוזיקה הנובעת מהחדרים הדוממים, זאת הייתה מוזיקה נפלאה מתגלגלת בקצב אך עדיין מרגיעה, בזמן הקיץ כשהייתי בודד וכבד מאבק, המוזיקה הזכירה לי אותך, אהובתי, איך שזזת ורקדת בחורף האחרון, איך דיברנו שעות על כלום ועם זאת על הכל.
בית ספר נבנה לידנו וקול תלמידים לומדים ומשחקים נשמע מרחוק, היו הילדים שהגיעו אלינו כדי לחמוק ממורה נוזף או משיעור מעצבן, היו כאלה נחמדים שלא עשו צרות וישבו בשקט שמעו שיר ישן מבית האבות וחזרו לבית הספר לאחר הצלצול. אך היו כאלה שהיו מעשנים סיגריות מסריחות, ומדברים בפה מלוכלך, הם תמיד באו בחבורות, מדיפים רוע לכל עבר, כשהם היו מגיעים היה יוצא אחד הזקנים כדי להעיף אותם משם מאחר ואם נשארו יותר מידי זמן במקום אחד היו מתחילים לעשות רעש איום.
ענן כבד, נסך מעל ראשו של העץ, אך אז, אמר העץ, אז התחילה הסביבה להשתנות, בעוד אני וחברתי האהובה מדברים על צפרדעים, לידנו צפונה מאיתנו נכבש כביש ואיתו הגיע ריח הנפט והדלק השרוף, ורעש המשאיות כיסה על המוזיקה הנעימה שתמיד בקעה מבית האבות, והתלמידים מבית הספר הקרוב השתנו והיו רועשים ורעים יותר, ואפילו הזוג הנחמד שהיה יושב בצלי כבר הפסיק להגיע, ואיתם כל האנשים האבלים עם דמעותיהם המלוחות, השאירו אותי לבד עם הזיכרונות. נשארנו שנינו לבד, בין כל ההמולה והרעש, ואני בקיץ הייתי בודד מתמיד.
הריח, הסביבה, החום, האוויר, הכל השתנה ועם השינוי באו חמש שנים בלי גשם, חמש שנים בלי שלוליתי האהובה, הייתה זו תקופה נוראית, וכל הרעש, החום והיגון עשו את שלהם וכשסוף סוף הגיעו הגשמים הייתי חסר כמה ענפים ועלים, ועם השלולית דיברתי מעט, כמו בהתחלה שלא הכרנו אחד את השנייה טוב ממש. זה לא שלא אהבתי אותה יותר, אבל משהו בינינו ניתק, היא ניסתה להסביר שזה לא בגללי או אפילו בגללה, זה היקום, אין לנו את הכוח להחליט מתי יבואו הגשמים ומתי לא, ידעתי שהיא צודקת אבל משהו בתוכי לא רצה להאמין.
לא רציתי להאמין ביקום אכזר שכזה שמפריד זוגות, כזה שמביא ילדים הנוראיים יותר מקודמיהם וכזה שלוקח איתו את הילדים של האנשים הכואבים שנעלמו, אני בסך הכל עץ אבל רגשות יש לכל.
זה סיפורי, עכשיו יחסינו חזרו למצב התקין ואנחנו מדברים כמו קודם, מדמיינים את המוזיקה ורוקדים לפיה, הרעש והריח עדיין בלתי נסבלים לפעמים אבל לפחות יש לנו זה את זה, ובכל יום שנינו צופים ביחד בזריחה המשתקפת בפניה של השלולית שלי ומאירה אותי מבפנים.