עניין של רגע

בזמן שהוא יושב בשולחן הפינתי מחוץ לבית הקפה ומחכה לקפה ההפוך שלו, עיניו סורקות את היושבים. הוא מרגיש את זה. כך פתאום. את ההרגשה שמישהו צופה בו, שמישהו חודר בו במבט. אף פעם לא הצליח להבין מאין באה ההרגשה הזאת, שמישהו צופה בו, למרות שאין הוא מודע לעניין כלל. אך בכל זאת עיניו מחפשות את אותו אדם שרוצה לפגוש בעיניו. ואז, עוצרות עיניו התוהות על פניה. היא יושבת עם צד גופה אליו, ועינה הירוקה כאביב מלבלב, כאילו מגניבה אליו מבט. היא מסתובבת אליו לאיטה עם שאר גופה. רגליה, שנחות אחת על השנייה בשילוב, מחליפות מקום בזמן שהיא מסתובבת אליו. עינה השנייה נגלית, כחולה כיום בהיר. היא לא מורידה את מבטה מעיניו. כשהוא מביט בעיניה השונות בצבען, הוא מתבלבל ומוקסם בו זמנית. חיוך עולה על פניה והוא משפיל מבט בחיוך נבוך. הוא שוב מרים את מבטו לעברה ועיניה עדיין עליו. היא מרימה את ספל הקפה הענק שלה, קמה מכסאה והולכת היישר לעברו. הוא מביט בה בהתרוממות רוח, והיא הולכת לכיוונו בנעימות משקיטת נפש. היא מניחה את ספל הקפה בקצה השולחן שמולו ומתיישבת.
לא היה בטחון בדברים שעשתה. כל דבר שעשתה, כל תנועה, פשוט היה בטבעיות חסרת כל תאור, כל דבר פשוט קרה, כאילו כבר היה חקוק בסלע, פשוט נעשה. כאילו לפתע הכל פשוט בעולם, וזה רק הטבע עושה את שלו.
היא שוב משלבת את רגליה אחת על השנייה ומסדרת את החצאית הפרחונית שמגיעה עד ברכיה. "אפשר?", היא שואלת.
"אפשר", הוא עונה.
היא לוקחת את ידו לידה, כך בלי שום התראה. היא לוחצת אותה קלות, ומלטפת. הם מרגישים את חום הגוף אחד של השנייה. מבט מופתע על פניו, מבט משועשע ונינוח על פנייה. שיערה האדום כארגמן צוחק בשובבותו ולפתע הוא שואל בתום: "על מה שאלת אם אפשר?"
"על מה אתה חושב ששאלתי?"
"אם את יכולה לשבת".
"מה שאני יודעת אני לא שואלת", משיבה בחיוך שאותו הגבר מרגיש שזה החיוך שהוא תמיד ירצה לראות. חיוך שובב עם ניצוצות מתיקות ורוגע. היא לוקחת את ידה חזרה, וידו של הגבר אוטומטית נשלחת עם ידה, כאילו יש לידו רצון משלה, והיא לא רוצה להפסיק את מה שקורה. אך ידה נמשכת לספל הענק שנח מולה. היא לוגמת מתוכו בזמן שעיניה חודרות את עיניו. הוא לא יודע מה לעשות. כל דבר שהיא עושה גורם לו חוסר נוחות כל כך נעים.

"אתה חושב שכיף לנו ביחד?", היא לוחשת ליד אוזנו בזמן שהיא חובקת אותו לחיקה. השמיכה העבה מכסה לא מכסה את גופם העירום.
"לי בטוח כיף. אני לא יודע מה איתך", הוא משיב לה.
"אף פעם לא עשו איתי אהבה ככה", מחבקת אותו חזק ומעבירה את ידה על ירכו, על איברו ועל בטנו.
"מה זאת אומרת?"
"בכזאת תשוקה, בכזאת אכפתיות, ככה שאני מרגישה שזה ברגש עמוק, שאתה רוצה לגרום לי עונג, שאתה ממש פה איתי."
הוא מסתובב אליה, מביט בגופה העירום, היפה, השברירי. ואז מביט בעיניה. נותן לה מבט עמוק ובטוח, מבט חם, מבט מנחם. חיוך קל עולה על פניו. חיוך כבד עולה על פנייה וחיוכו נושק לחיוכה.
בחוץ סגרירי ואפרפר, גשם יורד לסירוגין והרוח נושבת, משקיטה את שאר העולם מלבדם.

הם צועדים להנאתם ברחוב. שלוליות פזורות פה ושם. ידה משולבת תחת ידו, ולכל מסתכל מהצד, נראה זה זוג שזה עתה נישא, או זוג בשיא פריחתם שכבר יוצא חמישה או שישה חודשים. צעדיהם תואמים. האנרגיות שלה מלטפות אותו. הביטחון שהוא משרה עליה מחזק אותה.
"בוא נדלג בשלוליות!", היא אומרת לפתע.
"נדלג?", חיוך שואל עולה על פניו, "אבל אין לנו מגפיים".
"אז מה", היא משיבה בחיוך שובב ותופסת בידו בחוזקה. "מוכן?"
הם קופצים לשלולית. לא עמוקה מדי, אך עדיין מים חודרים לנעליי הסניקרס שלו, ולסנדלים שלה.כמו שני ילדים קטנים, הוא קופצים משלולית לשלולית. מעיפים מים על עוברי אורח, מתלכלכים אחד עם השנייה. והוא מאושר. נראה שגם היא מאושרת.
איש מבוגר עם שפם עבות ולבן עובר לידם ומקבל מטח מים למכנסיו.
"סתומים!", הוא צועק, "מה אתם עושים-", ולפני שהוא מספיק להוציא מילה נוספת, היא שולפת שטר של מאה שקלים מכיסה, מניחה את השטר בידו של האדם המבוגר, וסוגרת את אגרופו על השטר.
"זה על הטרחה שלך אדוני", היא אומרת ברצינות, לאחר מצחקקת כילדה קטנה ומושכת אותו בידה. מבט אטום נמרח על הגבר המשופם שנשאר עומד במקום לעוד כמה שניות, תוהה על מה שקרה הרגע.

הוא מתעורר. היא לא לידו, הצד שלה של המיטה כבר קר. הוא קם על רגליו. הרגשה ריקנית, מוזרה מלווה את קרביו. כמו בטן ריקה, שלא אכלה יום שלם. הוא לובש את החולצה מאתמול. עדיין ריח קל שלה עולה ממנה. הוא הולך לסלון, ושם על השולחן, הוא רואה נייר מקופל. נייר מקופל שעליו כתוב את שמו. נייר מקופל עם שם, זה אף פעם לא טוב. וזה לא יום ההולדת שלו. הוא כבר יודע שזה אבוד. כך היא רוצה שיהיה. הרי למצוא אותה יהיה בלתי אפשרי. ובאותו מכתב, יהיה כתוב על השבועיים הנהדרים, על כמה הוא נהדר, וכמה היא שמחה איתו. יהיה כתוב אין ספור דברים, טובים ורעים, כולם אמיתיים ועמוק מהלב. על איך שהיא חייבת להמשיך הלאה. והיא לא תחשוף שם שום דבר על מקום המצאה, או על חייה הפרטיים. והוא ייקרא את המכתב, פעם אחר פעם. פעם ראשונה בתמיהה. אחר כך יכין קפה וייקרא אותו בשנית. והמכתב יירטב. הדיו יימרח. וייקרא עוד הרבה פעמים. ויירטב עוד הרבה פעמים. אך לעולם חרטה לא תלווה את ליבו על אותו הזמן. לעולם.