על הפרידות הפשוטות

הביטו,ישובים שניהם על שפת הים,ברקע מנגינה קלילה זורמת בקצב הגלים,לעיתים עולה בצליל חד, ואז בשבר היא יורדת ומתפשטת לכל עבר.

השמש צהובה ולוהטת, חום גופם עולה ומשב רוח מערבית מרעננת את גופם.
"הכל הבל הבלים", אומר הקריין,ומיד חתול מיילל וחולף בריצה, כלב מתלהב רודף אחריו,משולהב למראה החתול חסר המחסה.

איש חולני קם משרפרף רעוע והולך על החוף, צליעה ברגלו הימנית, אולי עיוור הוא, באוזניו אוזניות שחורות, כשני עורקים ריקים מדם, ג'אז קליל מתנגן, אלתור מוקלט של אמן אנונימי. מלבדו אין נפש חיה.

ראו, עיניהם כה אוהבות, ישובים הם על החול הרך,לידם פחית ריקה, שקית קרועה וכמה סיגריות ישנות מסביב.

המים קרים והדגים בשלהם, החול לוהט. עימם הביאו בקבוק מים פושרים וכמה פיצוחים.

במשך כחצי שעה, שותקים הם ,הוא מכונס בגופו רגליו מלפנים , כפופות , ראשו חפון בגופו המצומק, ככלבלב מפוחד, ידיו מחזיקות בחוזקה בבקבוק המסכן .

היא ניצבת לימינו, רגליה מכופפות בזווית קלה לכיוונו,ידיה על החול ועל פניה דמעות רבות.

הם יפים, הביטו בהם, אור פניהם כקרן רבת עוצמה חודרת ללב האדם.

המנגינה נחלשת , זה האות לזוג. " דברי, אישה, דברי, אנו פה יחדיו באמצע הקיץ, יופיו של הים הכחול משכיח את העבר ומכחיד את העתיד, אך את שקועה בפרידתנו, בשבילך אני כבר הרחק מכאן, אולי מעבר לכל הימים, לא אנשק אותך, כי תחשבי על הכאב, ולא אביט בך, כי מבטך יהיה דומע וריק, אני מבקש שתדברי והפסיקי עם געגועייך, אדם שגוסס לא חופרים לו כבר את הקבר". הוא מפנה עליה את מבטו למספר שניות וחוזר למצבו הקודם.

היא מדברת," הייאוש עוטף אותי, לא אנשק, אביט רק בשמיים, יש עת לאהבה,יש עת לגעגועים וגם למילים יש עת, אך נראה כי זהו הזמן לפרידה. אתה מסתכל על הכוכבים ורואה שם את ייעודך אך אל תשכח כי הכוכבים עפר הם ואדמה מתה, נשכחת ואורם הבוהק הוא סנוור המום ומרוחק של אמת ישנה."

עזיבתו היא עובדה מוגמרת, מוחלטת בדרך האופיינית לגילם, בריחתו כיצרי חיה חסרת רסן.

לב הנער מדמם וזיכרונות עולמם הישן קורעות את בטנו והופכות אותה על פיה.

הקריין מבודח, "נפרד הוא,וכיצד יסביר את סיבת פרדתו מאלה שאינם חפצים בהסבר שכזה, ואולי כך תמצא היא סיבה לשנוא ולהוקיע אותו מליבה, וכך יקל לה."

"תשוקה ושרשראות הילדותיות התמימה", הקריין מגחך, המוזיקה מתחזקת, והוא מכריז," הכל הבל הבלים".

הביטו,במרחק מה, יש חנייה ריקה, במרכזה אוטובוס מתקלף, שורות בניינים ריקים מקיפות את החנייה מכל עבר, אין מרפסות והחלונות סגורים כולם.

האוטובוס מונע, נע ברשרושי המנוע הקצביים, כחליל צורם בדממה מוחלטת.

פרצופו של נער צעיר דבוקות לאחת השמשות, ידיו קטנות ונמחצות לזכוכית הקרה, וראשו המבולבל בין שתיהן, הבל פיו בזכוכית הדקה מערפל את פניו.

בחוץ, המוזיקה מתחזקת, אביו מביט בו ומזיז את שפתיו ברכות, מלמוליו כה חרישיים,לאל מופנים הם, תפילה או תחינה, לבטח.

האב מרים את היד בתנועה מהוססת, ספק שלום, ספק לומר משהו אחרון ששכח, עצה לדרך, מילות חיבה שלא נאמרו.

המוזיקה עולה ויורדת,כעת תווי פניו של הנער כמעט בלתי נראות , נדמה שהתקרב לשמשה. דלת האוטובוס נסגרת בטריקה חדה, פני האב משחירים ומתעוותים קלות, בתחינה זועק הוא " הגוזל עזב את הקן החם והנה דרכו היא למאורת העטלפים, מדוע אין קן החוסם את השמיים החשוכים ,אין האפרוח מבין שאנו איננו יודעים לעוף בשמיים הללו".

בסיום המשפט המוזיקה נחלשת ומתייצבת למנגינה רציפה.

נהג האוטובוס מביט באב, מקמט גבותיו, ומגרגר כחזיר זקן, הוא פותח את הרדיו ואין קליטה, גרגור נוסף, שתי מכות על המכשיר ולחיצה על כפתור הכיבוי. לאחר מכן לוחץ הנהג על הדוושה בעוצמה.

האוטובוס בחריקה מתחיל לנוע ומתרחק מהאב, הפיח מהרכב הגדול מתפזר לכל עבר , כל גופו של האב מכוסה בערפל הכהה והמר, דמעה לחה מנצנצת בעינו.

ממרחק תרנגול צווח ומשקים את הנאנחים,לקום לאורו של עוד יום.

הקריין משועשע, "מי ינחה אדם עיוור בערפל, את החירש בקונצרט מפואר, מי יבין את הזקן הנמצא בערוב ימיו, ואת הילד בתסכוליו, הבדידות היא כשתיקת העולם, מרה וקרה היא ומיותרת מאין כמוה, האב באדישותו המזויפת, מקשה על הנפש הכבדה, עסקאות אפלות היה עושה עם מלאכי המתים,ליבו תמורת בנו, נפשו למען רווחת בנו, ואין הם שווים גרוש שחוק", כך אמר וסיכם," הכל הבל הבלים ואין יוצאי דופן בכל הבלות העולם".

הנה, לא הרחק, ממעמקי רחוב רדום נשמעת מנגינה, קרבו נא, מבעד לחלון מואר כביער קסום, עץ עתיק מספר אגדות על מסתורי היער וקסמיו לארבעת השתילים הרעננים, והם למשמע סיפוריו משנים את צבעם, הם זוהרים מהשתקפות אור השמש החמה בטל הרך שעל עליהם.

הוא כבר זקן, גופו כבד ונפשו מתפוררת מעול רב שנים, זיכרונותיו נדושים, מלאי חן טקסי " היינו צעירים, חייכנים, אחים לנשק, אחים לנפש, ידענו זאת בבושה ילדותית, הזיכרונות נשארו בדברים הקטנים, קלמנטינה שקילפתי לו, שיר גרוע שאהבנו, צחוקו המתגלגל. מות גיבורים מת, ילדיי, הוא יזכה לתהילת עולם".

הם בחיוך מובך, מוקסמים מהתרגשותו של סבם, מקמטיו הנאים ומעיניו החכמות.

המוזיקה חורקת ונעצרת בצליל נמוך.

עורב מחוץ לחלון, מפרק שקית אשפה אפורה, היא מלאה בעיתונים ישנים, מקורו החד נע בתנועות רעבתניות, ומדי פעם בתנועה חדה מעיף זבוב טורדני.

"הזקן", אומר הקריין בלחש, "זוכר בליבו את זעקת החיים לעבר מותם בשדה הקרב, בקול תרועה מתמשך, את הגוף המתרגש הנע בתנועות חדות ומהירות, את החיוך המבולבל של חברו, אחיו בפגיעת הכדור והחרב ובכניעת נפשו לגוף המדמם. אז נאמרות מילים אחרונות ושוקעים שניהם פנימה,כל אחד בדרכו הארורה".

הקריין פורץ בצחוק מקולל והמוזיקה מקרקרת בקול חלוש כמתוך ביצה טובענית ומזוהמת, "הקשיבו,יקיריי, יש מוזיקה נפלאה רק בקינה ולעומת זאת הכאב הוא שקט והגעגועים בודדים. המוות יותר קל משניהם, לא יחסי, לא בררן.", אט אט צחוקו מתרחק.

התיישבתי על השרפרף הישן, אשר ראשו צמר לבן, כמעט בלתי נראה באור השמש, רגליי השרפרף עץ עתיק וחזק, אינני זוכר איזה.

לבושי מרושל, מושך מבטים כועסים ומדי פעם הערות עוקצניות.

מאחורי המולת המתרחצים, לפני הים האינסופי.

כולם צועקים אך הרוח החזקה על פני משתיקה אותם בבוטות.

אני קם, צועד לגלים הגבוהים וראשי מוטרד.

יש מוזיקה כה נעימה, כמה כינורות ופריטת נבל עתיק.

אני מועד ונופל לתוך החול והמחשבה מתנתקת. ילדים רצים על פני ומעיפים חול על שער, אני מחייך בטיפשות.

החול זוהר בצהוב וכתום ואני נשאר שכוב עליו.

מביט ימינה ורואה זוג צעיר ומאוהב,שקועים זה בעינו של זו ועולמם מלא אחד בשני וריק מכל השאר.

איני יכול להסיר את עיני מהם.

הוא עוזב אותה, בתירוץ מגוחך, היא בוכה ודמעותיה מרטיבות רגלה, הוא בוכה ודמעותיו נסתרות.

לאחר מכן שניהם אוכלים בדממה כמה בוטנים ואגוזים, הוא לוגם מבקבוק מים מקומט, תנועותיהם פשוטות, פרידתם מלאה שתיקה.

אני מביט ביונים הלבנות הללו, מאזין לשיחתם ,עלי להודות, ההתרגשות אוחזת בי, דמעה קטנה, אך אני מאושר ורגוע.

הביטו בי, אינני זקוק לקריין כעת, דיבוריו אינם נשמעים ברוח המים והם מתנפצים בגלים השוצפים