על גורלות ואהבות – פרק 1

את כל חיי העברתי במחשבה שאיפשהו בעולם הזה מסתובבת נערה, בערך בת גילי שמתישהו אני יהיה הכל בשבילה שתתגאה בי ושתגרום ללב שלי לרטוט כשאני לידה, אז חשבתי….

אוקי, קצת רקע על עצמי, קוראים לי מאור אני ילד בן 17 מהקריות, די ממוצע לגילי לא יותר מידי מסתבך לא עושה יותר מידי בעיות, ועקרונית אם תשאלו עליי במשטרה סביר להניח שהם לא ידעו שאני קיים, לא אני ולא הבעיות שלי, מתחת לראדר כזה, אחד שלא מדברים עליו, טוב, אחרי שבערך הרכבתי פרופיל על עצמי וסביר להניח שתחשבו שמועדפות הכיתה לא קפצו על "מציאה" כמוני, אני יכול להתחיל את סיפור החיים המאוד משעמם שלי…

את אחר הצהריים של השישי לאפריל אני בטוח לא ישכח, אצלנו כמו בכל משפה שומרת מסורת, יום שישי הוא יום עמוס במיוחד, אבא שלי חוזר מהשוק כשהקניות גורמות לו למין גיבנת מצחיקה, אמא שוקדת על מלאכת הבישול תוך כדי ניצוח על תזמורת שלמה של פקודות "זאותי למטבח, זה לארון" ועוד ועוד.
במהלך שיטוטי ברשת ניתקלתי בתמונת פרופיל של בחורה נאה, לבחורה קראו נועה ולפי מה שהבנתי היא היתה כבת 16 נשמעת כפוטנציאל נחמד לפירוק התואר שנקראה "רווק השנה".. השיחה ביננו התחילה כשהארתי לה על התמונת פרופיל הנחמדה שלה, ועל זה שהיא דיי עושה רושם של מישהי פנויה, דבר שהתברר כנכון, כנראה שהכן היה "קליק" כי מהיי-ביי זה מהר מאוד הפך לשיחה של יום ולילה, כל רגע פנוי בילתי בלדבר איתה, מהר מאוד היחסים ביננו הפכו ל-לא סתם מערכת יחסים כושלת. אלא למשהו בר-קיימא שאפשר להתחיל להתייחס עליו ברצינות – עד כמה שנער בן 17 יכול להבין.

את האמת בחיים לא הבנתי את המושג הזה, מושג האהבה, עם הזמן הוא נתפס אצלי כמושג שמימי ורחוק, איך יכולה להתקיים אהבה בין שני אנשים שמעולם לא ראו אחד את השני לפני, זה לא שהוא הציל אותה מדרוקולה-אוכלת-מעיים, או שהיא נתנה לו את נשיקת החזרה לחיים, הרי זה שני אישיות נפרדות שמעולם לא נפגשו קודם לכן, אז נכון שמדברים על זה אפשר להבין, שנכון כשזוג נשוי בן 70 אחרי שבילה חיים שלמים בלהחליף טיטולים לילדים שלו יכול להגדיר את עצמו כמואהב, אבל עדיין…-קשה…

לנועה היתה שיטה מיוחדת איך לגרום לי לחייך, למעשה היא עלתה על השיטה הזאת עוד לפני שאני ההורים שלי או כל מי שאני מכיר עלו עליה. איכשהו עם הזמן הבנתי שכנראה זאת היא ה"אחת" הזאתי שכולם רוצים כל כך למצוא, היינו ביחד ממש כמו זוג ברבורים למשך יותר מחצי שנה. חצי שנה שבה עשיתי את הקו קריות-חיפה על בסיס כמעט קבוע, תאריכי היתראות שלנו היו לא מוגדרים, כמו מין קסם, היא פשוט ידע מתי אני רוצה לפגוש אותה ושלחה את המיסרון הנכון.

אבל כמו שאגדה לא יכולה להתקיים לנצח, ככה גם אצלנו זוג ברבורים לא היה הכל וורד, וגם איכשהו אצלנו הצלחנו למצוא את המכנה המשותף, את הדבר הזה שכולם כל כך מפחדים ממנו בזוגיות. את הבעיה הזאת שכולנו מנסים לפתור אבל לא יודעים מאיפה להתחיל, אם זה בתשלום שכר דירה או סתם ב5-6 שקל במכולת, יש איזה פחד כזה שלא הכל ילך כמו שרוצים, איזה הרגשה מוזרה כזאת שמתישהו אתה יודע שאחד הצדדים יפשל, או שמחיר החלב יעלה לפני שהספקת להתארגן על עצמך. ככה גם אצלנו הרגשת הסיפוק לא היתה קיימת לנצח ולאט לאט הרגשנו שמה שהיה כל כך יפה לפני כמה חודשים מתחיל להתפורר איזה משהו כזה שלא הולך כמו שרוצים.

בהתחלה ניסינו למנוע את זה, לקחנו הפסקות קצובות, ניסינו לא לדבר, שום דבר לא הלך, בשלב מסויים אתה כנראה קולט שהפרטנר שלך רוצה משהו שאין בך, ובאותה מידה מחפש בך משהו שלא תוכל לתת לו.

יום חמישי בערב התיישבתי ליד המחשב, כמו מין תחביב שלי, כשלמחורת אתה יודע שאין לימודים ואתה מרשה לעצמך להשאר שעה-שעתיים יותר על המחשב, נועה היתה מחוברת.

"היי"
"היי"
"מה שלומך? :)"
"סבבה, איך אתה?"
"לא יודע כבר… שומעת אני חושב שאני רוצה לדבר איתך על משהו, זה על אהה… אני חושב שמה שהיה ביננו איכשהו לא מסתדר כמו שחשבנו, אני רוצה…אני רוצה…לקחת הפסקה סופית, משהו סופי ולא מחייב, אני רוצה שמה שהיה ביננו ישאר מה ש"היה" ביננו, אני מאוד מקווה ורוצה שתביני אותי..בבקשה…:("
-שתיקה

התשובה התקבלה כעבור יומיים, ולא, לא מדובר באיזה התאבדות סוחפת דמעות..

היא כתבה לי ככה: אני נשבעת שזה לא המאור שאני מכירה!!! תעשה לי טובה אם תראה את מאור הגבר גבר שהכרתי לפני כמה חודשים תגיד לו שידבר איתי אני ממש אבל ממש מתגעגעת אליו!

באלי להמשיך, יש לי נקודה שאני רוצה לחתור אליה – תודה מראש לעוזרים, בהנחה שיש כאלה…