עלי אביב 18+

האוויר דימה צמר רך. החלונות נעו והדהדו. בכל תנועה שלהם גל רוח חזק נשב אל החדר. החדר הקט עם המיטה הקטנה עלייה ישבת, ונשמת את האוויר בחוזקה. אני הייתי בכיסא. בהיתי בך, לרגע הנפת את ראשך הצידה וחייכת חיוך מרושע. בהית למעלה ולקחת עוד נשימה גדולה. עם שמלת קיץ יפהפייה שעלמה את המותניים הקטנות שלך. התקרבתי לאט ובשקט למיטה בצעדים דרוכים. זרקת את עצמך לעברי ולפתע משב רוח חזק הכה בנו ועלי אביב כתומים פרצו אל החלון ועפו סביבנו. הרגשתי שנועדנו. לא אמרנו מילה אבל היה נדמה שלא היה צורך. התיישבתי אל יד ראשך. הזזת אותו על הרגליים שלי. נשענתי על הקיר ועצמתי עיניים. שתינו נרגענו. או לפחות ככה חשבתי. לפתע הרגשתי משהו מחזיק בחוזקה את החזה שלי, פקחתי עיניים בהלזה וראיתי אותך מסמיקה לגמרי, מתרוממת אליי ומצמידה את השפתיים שלך אל שלי. האוויר קפא לרגע עם הזמן. הדאגות שלנו נשכחו לרגע חם. זה הרגיש כי אנחנו היחידות בעולם. תפסת בידי ומשכת אותי אל מחוץ לחדר. התגלה בפנינו מסדרון ארוך ובסופו מדרגות מפותלות. רצת ומשכת אותי אתך. לרגע חשבתי שאפול אבל כל רגע ווידאת שאני עוד שם. למרות שמשכת אותי חזק מספיק. גלשנו את המדרגות והתרוצצנו עד שמצאנו את הדלת שמובילה אל החצר האחורית. היה מונח שם אגם קטן עם עצי אביב עדינים שעטפו אותו. ועלים כתומים כמו אלו שפרצו לחדרי עטפו אותנו שוב פעם. התיישבנו שתינו על הדשא הרך אל יד האגם המהפנט שהיה נראה כמו ציור והנחת את ראשך על כתפי הימנית. לא הייתי נינוחה כמוך אבל את לא הפסקת לחייך ולצחקק בקול דק.
ידענו שזה אסור. ידענו שאם מישהו יגלה נדחה על ידיי כולם. ידענו שאסור לגלות. אבל עדיין, זה היה כל כך לא הוגן. אותם ימים עם דאגות טיפשיות. אי פעם נוכל לחזור אליהם?
אבל באותו היום, המנקה יצאה לשאוף אוויר וראתה אותנו. בלי שידענו בכלל, כולם הספיקו לגלות. הם לקחו אותך ממני. זה אולי הימים האחרונים שלי לחיות, ואני תוהה איך אוכל להרשות לעצמי למות בלי לראות אותך, לפחות לשנייה. לפחות שאדע שאת בסדר. הסיפור שלנו לא יכול להיגמר עכשיו. באכזריות. בחיים אחרים נפגש והאנשים יריעו לנו מתנשקות כשכולם יודעים. הם התעניינו בחיים אחרים ולא יחשבו על להפריד אותנו יותר לעולם.