עכשיו זה לבד

הוא ישב על הספסל. היה חשוך, שעת לילה מאוחרת, ערפל קל כיסה את העיר. יום שלם בילה עם עצמו להבין איפה הוא טעה? האם היא חיפשה סיבה? האם הוא אשם? האם זה פשוט לא נועד ליהיות? ולמה הוא לא יכל לשנות את דעתה ברגע האחרון.
הוא ישב שם, לבד, אין עוברים ואין שבים, אין מכר טוב שידבר, רק הוא לבד. הוא הרגיש מספיק גבר בשביל להפגין את רגשותיו החוצה. הוא בכה, לא כמו תינוק, אלא בכה מכאב. הנשמה שלו בכתה.
איך יוכל בילעדיה? איך היא עזבה אותו ככה? מי יעזור? מי ידחוף קדימה? אולי לא תמך מספיק? אולי התעלם? אולי לא ראה את מה שעומד מול עיניו?
בדימיונו נחקקו הרגעים האחרונים שלהם. היא, מזייפת חיוכים, כלפיי חוץ טוב לה. הילד הקטן שלהם רץ בסלון, היא מגישה אוכל, מסדרת צלחות, והוא צופה באיזה תוכנית סתמית. האם זאת הייתה שגרת היום? הוא בכה יותר. אני דפוק! למה לא הערכתי יותר?
ואז הופיעה בהבזק התמונה הגורלית. היא, חלון, אומרת אהבתי אותך, קופצת. קומה 10, אמבולנסים, הוא רץ למטה, היא כבר ללא רוח חיים, והוא המום! איך זה קרה? למה? אלוהים למה? הילד ישן כבר. מזל שלא ראה. הילד בן 4.
הוא ישב שם בחוץ, בקור, בוכה. אני אשם. אין דרך חזרה. אם להעריך לא ידעתי לפני, אלמד להעריך אחרי המוות. הוא אהב אותה, אבל אולי שכח בדרך, כמו כולנו, להפגין זאת. היא הייתה יכולה לקום ולהתגרש, או לתפוס אותו לשיחה. כנראה קיוותה שהתקופה הזאת תגמר. חיכתה יותר מידי זמן, עגרה ואספה בתוכה. עד שלא יכלה יותר. איםה הבחור שהתאהבתי בו? כנראה שאלה. אהבתה הייתה חזקה, נפגעה. נשמתה נקרעה. והוא? הלוואי והיה רואה את זה בא.
עכשיו זה רק הוא והילד. הוא נכנס עכשיו לפקיד שלה, ושלו ביחד. הוא כבר התעורר מהתרדמת שלו, רק חבל שמאוחר מידי…