עכשיו הכל בסדר – וואנשוט קצר

תיכון. התקופה הכי נוראה הזכורה לי מימי ילדותי. מה לא עשו לי? ירדו עליי, השפילו אותי, הכאיבו לי. והפצע? לא נסגר עד היום. כל הזמן כשאני יוצאת לדייטים, ואז נזכרת בגל, כל הדייט נהרס לי. רק בגללו.
גל היה אהבת נעוריי, חתיך, עם מעט זיפים, עם שיער חום וגוף שרירי וחטוב. אבל זה היה ברור שלעולם אני לא אהיה החברה שלו. זה לא היה בגלל האישיות שלי, אולי קצת, אבל זה היה קשור לחברה שלו. למאיה. היא הייתה מלכת הכיתה, ולידה אין מצב שלא הייתי מוצאת שתי שפוטות שמתרוצצות סביבה. היא הייתה נאהבת, אהודה, חכמה ומאוד יפה. ומה אני הייתי? ילדה שקטה, ילדה תמימה. ילדה שאף אחד לא מכיר. ילדה שהבריונים הם בשבילה כמו גיהנום.
וככה חייתי. שלוש שנים. שלוש שנים ארוכות שבהם סבלתי את כל זה. גל וכל החברים שלו ירדו עלי, הכאיבו לי, הכו אותי, והכי נורא? עדיין הייתי מאוהבת בו.
היו ניסיונות להתאבדות. אני לא מכחישה. אבל זה רק גרם להם להכאיב יותר, לחשוף את הפצע.
לפעמים הפצע קצת החלים, אבל אז, הם קרעו ופתחו אותו שוב.

-פלאשבאק-
"בבקשה תעזבו אותי." אמרתי לגל בהתחננות.
"מה נראה לך? שאת לא תשלמי על זה שלא הכנת לי היום שיעורים?!"
"בבקשה גל, אני יעשה הכל."
"את קודם תשלמי. זונה."
הייתי שכובה על הדשא במגרש, מוכה עד זוב דם, כשחבורת ילדים מכים אותי בחוזקה, ביניהם ובראשם, גל. מלך הכיתה, והקראש שלי.
קללות מורעפות עליי וגם מכות. ואז הבטחתי לעצמי. הבטחתי משהו. אני לעולם לא מתעסקת בעבר יותר. חיה את מה שעכשיו. ושוכחת הכל.
-סוף פלאשבאק-

אחרי שסיימתי את הצבא בהצטיינות, נסעתי לטייל בארצות הברית עם שתי חברות.
כבר שחכתי מגל, וממאיה ומהבריונים ומכל העבר. העדפתי להתעסק בהווה, ולא לפתוח את הפצע הענק שנמצא לי בלב. אבל היו פעמים שפשוט רציתי להישבר. אתם יודעים איך זה לסחוב דבר כזה על הכתפיים? חמש שנים, בלי לגלות לאף אחד? זה מאוד קשה, סיוט. אז בגלל זה נסעתי. רחוק. למקום שבו אוכל להשקיט את לבי, ולהנות.
אחרי חודש של טיול, החלטתי להישאר עוד שבוע, אבל החברות שלי רצו כבר לחזור ארצה. לא היה לי אכפת. העיקר להישאר. לתת ללב להרפא.
הלכתי לי בשדרות של ניו יורק, צבעוניות וססגוניות, והרגשתי נפלא. ריחות החופש מילאו את האויר והייתי מאושרת. נכנסתי למסעדה ניו יורקית טיפוסית והתיישבתי במקום. לפתע נעצרתי, ומבטי נתפס על בחור מוכר.
לא נכון! מה הוא עושה כאן לעזאזאל?! עד שהיה לי שקט ושלווה הייתי צריכה לראות אותו?!
הבחור ניגש לכיווני. ניסיתי להתעלם ממנו. לא צעד כל כך נחמד, אבל פשוט לא הייתי מוכנה להחזיר את עצמי לעבר. אבל… בכל זאת, החלטתי להיות פתוחה.

"הלו! מיי ניים איז גל, דיד איי מט יו פירסט?"
"אתה יכול לדבר עברית.."
"אוי… אלוהים… פדיחות."
"עזוב, זה לא שלא התרשמתי מההיבריש שלך."
"היבריש? אוי ואבוי… זה בטח היה מפדח."
"טוב בוא נגיד שאם הייתי בחורה אמריקאית, לא הייתי יוצאת איתך."
"מאיפה הסקת את זה שאני רוצה לצאת איתך?"
"טוב, דבר ראשון, עשית את הדבר הזה עם העיינים."
"מה ככה?"
"כן."
"ודבר שני?"
"רואים שאתה אחד שאוהב לתפוס בחורות במקומות כאלו."
"איך רואים את זה?"
"פשוט רואים."
גל גיחך קלות. השיחה הייתה ממש זורמת, אבל בחיים לא תכננתי שאני יפגוש אותו פה. מכל המקומות בעולם.
"אז… נעמה נכון?"
"כן."
"מה את עושה פה?"
"טיול אחרי צבא. באתי עם עוד שתי חברות אבל הם כבר חזרו לארץ. החלטתי להישאר פה עוד שבוע ולטייל. מחר אני חוזרת."
"מאיפה את בארץ?"
"עכשיו אני גרה בתל אביב, אבל במקור אני מרמת הגולן."
"לא נכון! גם אני גר ברמת הגולן. איזה בית ספר למדת?"
"אממ…. עזוב לא חשוב."
"למה? יש מצב שנפגשנו קודם?"
"יש מצב, גדול מאוד. עדיף שאני אלך עכשיו."
"למה?"
"גל…. זאת אני. נעמה לוי. זאת שתמיד ירדת עליה. שהצקת לה. זאת שחטפה ממך מכות. זאת שהחברה שהייתה לך בתיכון, מאיה, תמיד קיללה ושנאה. אתה מבין, זה לא יכול לעבוד בינינו. אני נשבעתי לעצמי שאני לא מתעסקת יותר בעבר. וככה עשיתי. אבל תבין דבר אחד, בגללך ובגלל כל החברים המטומטמים שלך אני ניסיתי להתאבד. אני מצטערת."
גל נראה המום, אבל לא ניסיתי לרחם עליו.
לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהמסעדה, ופתאום הרגשתי כף יד חמימה וגדולה עוטפת אותי.
"איך את?" שמעתי קול מוכר. הסתובבתי וראיתי את גל.

"עכשיו הכל בסדר."