עולם ישן מתנפץ

אני אוהבת אותך.

כל פעם המילים מופיעות בדימיונותיי.. פעם מפחידות, פעם משמחות, פעם מעוררות אומץ..

אך עכשיו, כשהמילים מקבלות משמעות, אין זאת שמחה בעיניי.. גם לא פחד, ושום רגש של יכולת לא עובר בגופי.. אני לא מרגיש דבר מלבד כאב.

משותק מכאב אני רואה את שפתייה זזות, אני משתוקק לנשקה, אך אני על הרצפה וחלקי עולמי מפוזרים סביבי.

אהבתי נלחמת לפרוץ, פרח בידי ולך אותו אני רוצה לתת, אך עולמי התנפץ בלילה בו לחשת לי את דבר אהבתך.

ומדוע, מדוע אני נפגע מהדבר אליו ייחלתי?

מדוע, מדוע לבי נואש להתפרץ אך מוחי אינו נותן?

כי התרגלתי.. כל חיי אף אחת לא אהבה, ומדוע להן? אני כלום.

ועכשיו, ברוקנך את שעל ליבך, כל עולמי הישן והמוכר מתנפץ – מישהי מסוגלת לאהבני.

כבר תקופה ארוכה אף דמעה לא זלגה על לחיי, וכעת הן נוטפות ללא שליטה.

אני אוהב אותך.

אמנם אני מפחד להגיד, מפחד שתשני את דעתך, אך אני אוהב אותך.