עוד ערב שבת טיפוסי.

אני אוהבת שהוא בא אליי הביתה בכל יום שבת, בשעה 22:00 בדיוק.
אני אוהבת לשמוע את צליל הדפיקה שלו בדלתי, ולהילחץ לרגע כל פעם מחדש-
אני מיד רצה אל האמבטיה, משפריצה פעמיים בושם מתוק על צווארי, מעיפה מבט אל המראה ומסדרת קצת את השיער.
אני אוהבת שהוא מיד דופק שנית, כי אני יודעת שהוא טיפוס כזה שלא אוהב לחכות הרבה זמן, ואז אני רצה אל הדלת.
מקחקחת בגרוני כדי להתכונן לשיחה קצרה מאוד איתו שלא תימשך זמן רב, תוך כדי שליבי פועם בחוזקה.
אני אוהבת לפתוח את הדלת ולראות את דמותו שמיד עולה בה חיוך קטן ועקום החושף את הגומות העמוקות שלו.
אני מברכת אותו לשלום ומקבלת את פניו יפה, מציעה לו כוס תה ועוגיות.
אבל אני יודעת שהוא יסרב, ומיד יציע לי ללכת אל חדר השינה.
אני אוהבת שהוא מצטייר כמנומס בהתחלה, אבל מיד כשאנחנו מגיעים אל החדר הוא סוגר את הדלת בעדינות ובאותו הרגע הופך לחיית פרא.
אני אוהבת איך שהוא זורק אותי על המיטה ואז עושה בי כרצונו.
ולמרות שהתטפחתי למענו, הוא מצליח לגרום לי להזיע בשניות, לבלגן את שיערי החלק ולהשאיר בי סימנים שמייקאפ לא יוכל להסתיר.
הוא גורם לי להרגיש את כל הדם זורם בגופי, ליצור אינטימיות ותוך כדי גם להפיל אותי ברשת שלו.
זה נמשך רק במשך עשרים דקות, הוא מעולם לא הצליח להחזיק יותר.
אבל אני אוהבת את עשרים הדקות האלה יותר מכל השבוע.
וברגע שזה נגמר, הוא לא נשאר לשכב איתי במיטה
הוא לא מלטף את שיערי הפרוע, הוא לא מנשק את לחיי הרכות.
"אולי תשאר לישון?" אני שואלת שאלה רטורית שהתשובה לה כבר ידועה מראש.
הוא מצחקק ושותק במשך כמה שניות.
"את אחלה, אבל את יודעת שאני טיפוס שלא אוהב לחכות".
הוא מתלבש, מברך אותי לשלום, הולך ומשאיר אותי שרועה על המיטה ללא בגדים.
וזה הרגע שבו אני כבר לא ממש אוהבת.
כי אני רוצה שהוא ישאר אצלי לנצח, או לפחות ישאר ללילה לישון, אבל הוא עוזב.
הוא לא יודע שבשבילי הוא יותר מעוד סתם 'יום שבת בערב'
הוא לא יודע שאני אוהבת.