עוד לב שבור אחד

הלב שלה, היא נתנה לו את הלב שלה. אבל אולי זה לא היה מספיק, היא דאגה לו, רצה אחריו, הייתה שם בשבילו שאולי אף אחד לא היה.

אבל אולי הייתה שם יותר מידי , היא כלכך אוהבת אותו.

הוא רק יקרא בשמה היא ישר תרוץ אליו בלי תהייה זה יהיה המובן מאליו, היא תגיע אליו תעמוד מולו ותעטוף את זרועתייה סביבו ולא תשחרר, היא תזרוק לך אהבה בכל יום, דקה, שניה, לא תתן לו להיפגע.

היא לא האחת שתגיע תקח ותזרוק, היא תיהיה האחת שתגיע תקח ותשמור, תשמור עליו כמו על ליבה שלה.

אבל על ליבה שלה היא לא שומרת, נותנת אותו בחיוך ואהבה לקרובים אליה שכל אחד רק מוסיף שריטה ועוד שריטה ועוד אחת ואין אחד ששם פלסטרים במקום, שמטפל בעדינות שומר על כמו שלו.

ליבה רק נפגע, כל יום מחדש, רואה אותו בדימיונה את אותו נער ששבה את ליבה.
מאוכזבת מעצמה ששוב ששמה את ליבה באמצע קרקע של מלחמה וציפתה שהוא יישאר בריא, שלם, בטוח.

אך לא הוא חזר בעל פציעות יותר גדולות, כאב רב ושבור הוא כבר לא שלם. ישנם רסיסי שברים שנשארו בלב הקרב, חלקם לא חזרו ולא יחזרו, שייכים לו. היא איבדה עוד חתיכות, עוד חתיכות מליבה.

זה כואב לה, הלב כואב, אותו נער שפוגע שוב ושוב ושוב ולא מפסיק, היא כבר כנועה לפגיעותיו ומוכנה לסכן את עצמה עבורו. חוששת שתקריב את עצמה בשדה קרב עם כדור יהיה נורה מולו.

אולי היא באמת תספוג כדור בשבילו?

היא כבר ספגה מספיק