עוגיות מילוי עלים.

אני מכין עוגיות לפרנסתי. כל יום קם בארבע בבוקר, הולך למאפייה שלי, מוציא את כל הבצקים מקירור, מכניס לתנור, ומחכה לריח שיאפוף את החנות. בסיומו של יום, בסביבות תשע בערב, אני חוזר הביתה. אני זוכר את היום המדויק שבו חיי השתנו, וקיבלו מעט צבע.
זה היה ביום חמישי אחד, איפשהו בשנות השישים. בדיוק הוצאתי מהתנור עוגיות מילוי עלים טריות וחמות. למאפייה נכנסה אישה יפהפיה, זקופה, עם עיניים חומות מלאות רגש. היא ניגשה אליי, וביקשה קרטון של מילוי עלים. חייכתי אליה בהתרגשות, ומילאתי את בקשתה. היא הושיטה לי יד עדינה עם הכסף, וכאשר לקחתי אותו מידה, ידינו נפגשו. היא הביטה בי, לקחה את העודף והלכה.
הפעם הבאה שראיתי אותה היתה ביום חמישי הבא אחריו. כך היה כל שבוע. היא באה בשעות אחר הצהריים, מבקשת קרטון מילוי עלים, משלמת והולכת. ביום חמישי אחד שאלתי אותה מה שמה.
היא ענתה, "זה לא עניינך," והפנתה את גבה לכיוון היציאה.
צעד לפני הדלת, היא אמרה, "אורה," והלכה.
אורה, איזה שם יפה. התחלתי לחשוב עליה יום ולילה. התחלתי לצפות ולחכות ליום חמישי. והנה הגיע יום חמישי, והיא לא באה. התחלתי לחשוב שאולי פגעתי בה, אולי חיטטתי יותר מדי, אולי זה לא היה במקום לשאול לשמה.
עבר יום חמישי, ועוד יום חמישי, והיא עדיין לא באה. התחלתי להתייאש, כנראה שהיא פגשה בחור אחר, חשבתי.
יום חמישי לאחר מכן, ראיתי אותה ליד המאפייה עם חברה. היא צלעה ונשענה על החברה, ורגלה הייתה עטופה בגבס. הן לא נכנסו לקנות מילוי עלים, והתאכזבתי.
כמה ימי חמישי לאחר מכן, היא באה לבד, בלי הגבס ולא צולעת. התרגשתי, וחייכתי אליה בשמחה. החלטתי שזהו, אני אבקש ממנה לצאת איתי.
"קניתי שני כרטיסים למופע של לאס פרגוואיס," אמרתי. לאס פרגוואיס היתה להקה ברזילאית מפורסמת, שכל הצעירים האזינו להם.
"אתה שחצן, קנית כבר שני כרטיסים בלי לדעת אם אני אסכים?"היא שאלה בקול צונן, שלא השפיע עליי.
"אם זו לא את, יש אחרת שתשמח לבוא," איני יודע מאיפה קיבלתי את האומץ.
"אז זו תחרות ביני לבינה? אני באה," היא ענתה, מבלי לדעת שאין באמת אחרת. יש רק אותה. תמיד תהיה.