עד שתראה אותי – פרק ב'

אין לי מושג כמה זמן עמדתי שם.
מסתכלת על עצמי במראה, אבל לרגע אני לא מזהה את עצמי.
עיניים נוצצות? זה בטח סתם היה חלום. אומנם חלום מאוד מוחשי ולא אמין, אבל חלום.
הרי כל מי שמכיר אותי יכול להגיד שזו ממש לא הייתה התנהגות שמתאימה לי.
מאיפה הבאתי את הביטחון הזה? בזמן שאני רבה עם התת מודע שלי אם זה היה חלום או לא, אני פתאום שמה לב למיקה. היא עומדת לידי, נועצת בי מבטים ומחייכת.
"אני רוצה להגיד לך שאת לא בסדר". אוקיי. לזה לא ציפיתי.
"איפה החבאת את הביטחון הזה?". לפני שהספקתי לצחוק מהבדיחה הלא מצחיקה של מיקה,
היא פשוט קפצה עליי עם חיבוק ענק!
"אז זה באמת קרה?" שאלתי.
"זה היה פשוט מרגש!". זה באמת היה מרגש. עכשיו אני כבר בטוחה שזה לא היה חלום.
ומי היה מאמין שהכל התחיל משאלה פשוטה כל כך?
"רוצה ללכת איתי לנשף?".
"אני? אתה בטוח? אממ.. נראה לי שאתה מתבלבל" אמרתי, תוך כדי הבנה שקצב דפיקות הלב שלי כבר לא חוקי! פתאום משהו קרה. רק לפני רגע ראיתי אצלו מבט לחוץ, ולא בטוח בעצמו. פתאום הרגשתי כאילו כולם מסביבנו נעלמו. כאילו לא קיים עוד אף אחד בעולם. רק אני והוא. לבד.
לאט לאט הוא התקרב אליי, ואם קודם חשבתי שהלב שלי דפק מהר מדי, ברגע הזה כבר הייתי בטוחה לגמרי שהוא עצר.
הוא הביט בי כל כך מקרוב. יכולתי להרגיש את הנשימה שלו עליי.
וזה לא היה סתם מבט. אני נשבעת שאם מבטים יכלו להרוג, כבר הייתי מתה מזמן. הוא הזיז לי קצוות שיער מהפנים, בעוד הוא משהה את היד שלו על פניי. היה לו מבט כל כך רציני, חודר, אך עם זאת גם המבט הכי רך ומלא רגש שראיתי.
"אף פעם לא הייתי יותר בטוח מזה" הוא אמר. וזהו. שום מילה נוספת. הוא התרחק ממני והחל לצעוד בחזרה למקום שממנו בא. הבנתי שזה עכשיו או לעולם לא. פתאום שמעתי קול צועק "מתי אתה אוסף אותי?".
לקח לי זמן להבין שזה הקול שלי. קול בטוח בעצמו אך גם מלא תקווה. הוא הביט לאחור בחיוך שפשוט המיס אותי וצעק "נדבר". נדבר? וואו. אף פעם לא דיברתי איתו אפילו שנייה, ועכשיו, לא רק שדיברנו, אנחנו גם נדבר? זה הרבה יותר ממה שאני יכולה להכיל ברגע אחד.
לא יודעת כמה זמן עמדתי שם. זה היה רגע ארוך.
"יש מישהו בבית?" שאלה מיקה תוך נפנוף בידיה אל מול הפרצוף שלי, ופתאום התעוררתי מהזיכרון הזה. הזיכרון הכי מתוק שהיה לי.
"תשמעי, אני יודעת שאת מעופפת לפעמים, אבל לחלום בהקיץ בעמידה? בשירותים של בית ספר? זה כבר ממש שיא. וגם התחיל השיעור כבר לפני חמש דקות".
"מה?! למה לא אמרת?!" צעקתי ורצתי מחוץ לשירותים אל כיוון הכיתה.
"אבל אמרתי….או שלא?" הרהרה מיקה ויצאה בזריזות אחריי.