עדיין

"אני אוהב אותך!" צעקתי
"עדיין…"
בתחושה ששילבה מבוכה קלה וכעס, בעיקר כלפי עצמי, השפלתי את המבט ושתקתי.
את מצידך המשכת לבהות בי או בחלל עם אותו חיוך מוכר שגרם לי להסתבך איתך מההתחלה, אותו חיוך שרק חיפשתי תירוצים כדי לדבר איתך ולהעיר משהו שנון ומצחיק כדי שתחייכי בתגובה.
אותו חיוך שהסתרת אחרי שראיתי אותך בוכה "אוף, למה הראית לי את הסרט המפגר הזה? עכשיו אני קצת עצובה", מחית דמעה וחייכת. שלא אדע שגם לנפש הלוחמנית שלך יש נקודות רכות.
המשכתי להסתכל עליך כאילו דרשתי תגובה, תשובה, סימן. אבל את.. פשוט המשכת לחייך.
וכל פעם שאני רואה את התמונה הזאת שלך אני יודע, אני יודע שאת מחייכת למישהו אחר, אני יודע שהמשפט הבנאלי שהחיים ממשיכים צריך להיות נכון אבל בכל זאת…
אני מחייך חזרה, וסוגר את המסך-
אולי מחר אזכה ממך לתשובה.