סתם סיפור

יום שישי בערב. המשמרת שלי הסתיימה. חזרתי הבייתה מיום עבודה מאוד ארוך ומעייף. הדבר האחרון שרציתי לראות זה את הפיפי של החתולה שלי מפוזר בכל רחבי הבית, וזה אכן מה שקרה.
״הא״, נאנחתי, שמתי את התיק ואת המשקפיים על המדף. הוצאתי את הספוג מהארונית שמתחת לכיור והתחלתי לשפשף את הבוץ מהחלונות, כתם אחרי כתם.
״לולה את עשית הרבה בלגן היום. אין טיול מחר בחמש בבוקר״ פניתי אלייה. ״מיאו״ היא ענתה לי והמשיכה ללקק את כף ידה.
זהו. הכל מצוחצח ונקי. עכשיו הגיע הזמן לנוח. הזזתי את הספה כך שתהיה קרובה יותר לטלוויזיה, הבאתי שמיכה וכרית מהחדר שלי והדלקתי את הממיר.
״איזה סרט נראה היום לולה?״ ״מיאו״ שוב ענתה ויצאה למרפסת. בסוף וויתרתי על הסרט והעברתי לאקס בוקס. התגעגעתי אלייך ג׳יטיאיי.. בדיוק אחרי שמסך הטעינה שנמשך כאילו נצח נגמר, נשמע צליל חזק. לקחו לי לפחות שתי שניות לשים לב שזאת אזעקה! רצתי למרפסת לקחת את לולה, הרמתי את השמיכה ומיהרתי לחדר המדרגות.
ישר כולם מתחילים עם הטלפונים, השכנה החד הורית מתחילה לבכות כי הבן שלה נשאר בצבא בשבת הזאת, בעל המכולת והבנות שלו יושבים ושותקים, ואני.. יושבת עטופה בשמיכה ומחבקת את לולה.
האזעקה הגיע עד לחצי הדקה הראשונה, יש לנו דקה לרוץ למקלטים. לפתע שומעים נביחות רועשות, נכנס לחדר המדרגות כלב זאב בוגר וזועם שלא מפסיק לנבוח על לולה שלי. ״היי צ׳יף תרגע מיד״, פתאום נכנס עם הכלב בחור בגופייה וטרנינג, זיפים וקעקוע גדול בגב. ״תרגיע את הכלב שלך הוא יהרוג לי את לולה!״ צעקתי עליו.
״הוא רק כלב, הם שונאים חתולים מה ציפית שיתחבקו ויתנשקו?״ הוא ענה. שתקתי. האזעקה נגמרה. רגע ארוך של שקט. בום. ועוד בום. ״2״ הכריזה האם החד הורית. מחשבה שגרמה לה לשקוע בדמעות.
פתאום שומעים בום יותר חזק משני הבומים ביחד. ואז בום חזק מאוד. נשמע כאילו הטיל נפל ממש פה.
אחרי עשר דקות של פחד, יצאנו מחדר המדרגות חזרה לבתים.
החזקתי את הידית, פתחתי את הדלת ומיד הגיעה עוד אזעקה. כשנגמרה, חזרנו שוב לבתים. פתחתי את הדלת וחיבקתי את לולה. פתאום קרא אחד השכנים ״בואו מהר יש פה שריפה!״ רצנו כולנו, כל הדיירים לבניין הסמוך שנראה שהטיל נפל שם. הפיצוץ היה גדול, כל הבניין נהרס. מהר מאוד באה המשטרה, אמבולנס וצוותי חילוץ.
מסתבר שהשכן האגרסיבי עם הכלב, גר בבניין הזה. אני לא רואה אותו יוצא מהבניין והאמת שזה די מדאיג אותי. פניתי לאחד החובשים, ״תגיד ראית מישהו יוצא מהבניין עם קעקוע בגב וגופיה?״ החובש ענה שלא. חזרתי לדירה וצפיתי בחדשות. היו כאלה שחשבו שהולכת להיות מלחמה, ואז דיווחו על הבניין שנפל. ״כל הפצועים פונו לבתי החולים אנו מבקשים להיות צמודים למרחב המוגן.״ אמר הכתב.
״נדמה שנצטרך לישון היום במקלט לולה״ אמרתי לה. ״מיאו״ ענתה, כמו תמיד.
לקחתי תיק, את המיטה של לולה, מזרן שמיכה וכרית ויצאנו למקלט.
אני מודה שהיה מפחיד. חושך והמקלט נמצא רחוק.
נכנסנו סוף סוף כמו כל השכנים, הנחתי את המזרן, שמתי את השמיכה והכרית עליו, ואת המיטה של לולה ליידי. בתוך התיק שמתי לי בקבוק ומטען וכמובן את הטלפון שלי.
כשסיימתי להתארגן פשוט נשכבתי על המזרון, ניסיתי להרדם ולהכנס לשגרה.
אחרי פחות מחצי דקה הלכתי לשירותים לצחצח שיניים. פתאום יצא מהתא, לא אחר מהשכן עם הכלב. ״אז אתה חי?״ אמרתי לו. ״מה חשבת מפגרת״ הוא ענה בזילזול. ״אז עכשיו אין לך איפה לגור.״ ״עד שהירי יפסק אני יגור כאן במקלט.״
הסתכלתי עליו, הוא היה מפוחד טיפה.
״מה עם הכלב?״ שאלתי.
״הוא ישן במלונה שלו לייד המזרן שלי.. אני מקווה שהחתולה שלך לא תציק לו״
״סליחה?״ צעקתי. ״מה יש לך״ הוא אמר. ״אני לא צריכה להגיד לך מה״ עניתי לו.
״בסדר בסדר.. מישהו מכיר אותך בכלל? אף אחד מהשכנים לא ידע שאת קיימת עד שהייתה אזעקה״
שתקתי לרגע. ״יודע מה? התחלנו את ההכרות שלנו ברגל שמאל. אני לינור, נעים להכיר״
הוא הסתכל עליי מוזר. שתק לכמה שניות. ״יהודה״ הוא אמר ויצא לעבר המזרנים.
״יהודה״