ספסל

הכל מתחיל בישיבה על ספסל, רק שנינו. מדברים על אין סוף דברים, כל מה שהמוח שלנו חשב באותו רגע. דיברנו על העבר והעתיד, על זה שלו כבר הכל מתוכנן בראש מה הוא מתכנן לעשות אחרי התיכון, ואני קצת אבודה, העתיד לא מתוכנן, הדבר המתכונן היחידי הוא שאני אהיה מאושרת ממה שאני אעשה. אבל מה יעשה אותי מאושרת? דיברנו על דברים סתמיים לחלוטין והדברים הכי עמוקים שנצורים לנו בלב. היינו כל כך קרובים, נפשית ופיזית, למרות שהכרנו רק לפני כמה שעות. הדבר היחידי שהיה חסר זו נשיקה שתמחיש את כל החיבה שלי כלפיו. אמרתי לו שיש לו לכלוך ליד הגבה, הוא הפנה את פניו לגמרי אליי ונישקתי אותו נשיקה אחת מהירה אליי, אבל עם המון רגש. נדמה שכבר לא היינו בספסל, אלא במקום אחר לגמרי, בועה חסינה לעולם החיצוני, שנראה באותו רגע הכי שיקרי בעולם. מלחמות, פיגועים, משפחות שכולות; מה זה כבר משנה, שנמצא מולי האדם שכרגע אני הכי רוצה אותו בעולם? נדמה שהבועה שלנו קפצה בזמן והיינו כבר בחדר המיטות מתנשקים ללא הפסקה את אחת הנשיקות הטובות בחיי. רציתי שהזמן לא ייגמר כי היה כל כך נעים וחמים, הוא רצה אותי ואני אותו, הכל היה הדדי. הוא אמר שהוא פותח את החלון כי היה מעט מחניק ופתאום הבועה התפוצצה. חזרנו למקום ההתחלה שלנו, על הספסל, ולא קרתה שום נשיקה.