סערה

גשם קרב תלוי באוויר. אל תוך העמק הכחול-ירוק אנו שוקעים יחד. ברקים רחוקים מבזיקים מולנו. אף פעם לא ראיתי ים בסערתו. יערה מצביעה על אבנים קסומות מתחת לרגלינו. בוראת יקום מופלא דרך המצלמה שלה. אני אוהב להתבונן בתמונות שהיא מצלמת. כמו לקרוא את היומן הפרטי שלה. לראות את העולם מזוית הראיה שלה זה לראות המון יופי. יערה מלמדת אותי לחיות.
יערה גוחנת מטה ודגה זכוכית ירוקה מכוסה בגרגירי חול. היא טובלת את ידה בתוך שלולית על החוף ושוטפת את האוצר החדש שלה. עיניה נוצצות. אני אוהב לראות אותה מאושרת מדברים קטנים. אצל יערה הדברים הגדולים הם לאו דווקא כאלה, בעוד הדברים הקטנים מקבלים משמעות גדולה. יערה מגישה לי את הפלא, ואני מרגיש חלקות על אצבעותיי, ומדמיין את העור החלק ליד האוזן שלה.
הגשם מגיע, דוחף אותנו למצוא פינה יבשה מתחת סלע רחב. הים שוכב מולנו זנוח בזעפו. יערה מתבוננת באפור הגדול שמעלינו, מהרהרת מול ברקים שנוגעים בקו האופק. היא נצמדת אלי. מתכרבלת בתוכי, רועדת כולה. הגשם מריח טוב יותר כשיערה לידי נושמת לתוך צווארי.
אל תוך הגשם הגובר היא פוסעת ואני אחריה. הטיפות נוצצות על שערה הרך, זולגות על פניה. אני מלקק מעורה מים מעננים אפורים מהולים בדמעות מלוחות. עיניה הסוערות מדברות אלי מילות אהבה, ומחלישות את רחשי הטבע שעוטפים אותנו מכל עבר.
בחדר שלנו מול תנור הגז הישן אני מסיר מעליה בגדים ספוגים, שכמו ממאנים להיפרד מגופה. יערה מרגישה את החום שעולה ממני, נותנת לתנועות גופה להרגיע רעידות קור לא רצוניות שלי. אני מתגעגע אל יערה בדקות בהן היא בוחרת להתרחק. אני מתגעגע אליה גם כשהיא איתי, עולה ויורדת, שערה סתור ועיניה מעורפלות. לוחשת מילים על אוזני.
אני אוהב את הסערה שהיא ואת השקט שהיא מביאה לחיי.