סיפור חסר שם על אהבה

"מה?" הוא שאל והביט בי במבטו החשדני.
"כלום." עניתי בשקט.
לא יכולתי להגיד לו את האמת , שאיני מאמינה באהבה. שמבחנתי קיימת רק משיכה או תשוקה גדולה, שאין לזה שום חיבור לרגש.
"מה אתה רוצה שאני אגיד?
שגם אני אוהבת אותך? שאני לא יכולה לדמיין את חיי כשאתה לא לצידי?" מבטו הפך קר וקודר ומעט מרוחק.
"למה לא?"
"כי אתה בעצמך אמרת, אני לא יודעת לשקר." מה שהוא לא ידע זה שבעצם אני משקרת כל כך טוב שזה מרגיש כאילו כל דבר שרק אומר הוא אמת יציבה וחזקה.
כל מערכת היחסים הזו היא שקר, הוא לא באמת אוהב אותי, הוא רק אוהב את הרעיון של לאהוב אותי, אולי הוא רק נמשך אליי ואוליי הוא רק חושב כך.
ואני בכלל לא רואה עתיד איתו אבל גם לא מצליחה לדמיין עתיד בלעדיו.
"אני מצטערת." אני אומרת ומניחה את ידי על ידית הדלת.
הוא מתקרב אליי בצעדיים קלילים, מניח את ידו על כתפי ומנשק את מצחי.
"לאן שלא תלכי, את תמיד בליבי."
החזרתי לו בנשיקה, נשיקה מלאת תשוקה ועצב.
"אולי יבוא יום ואלמד איך לאהוב אותך" שקרתי.