סיפור ארוך- פרק 4

״אולי תסתמי כבר? את לא מבינה שזה לא מעניין אף אחד מה את חושבת? מי את בכלל? את אף אחד! את מאיה השמנה, ותמיד תהיי, אז מה אם את חברה של אור!״

שבוע אחרי הנשיקה הראשונה שלי.
שירה, ה״מלכה״ של הכיתה, שגם הייתה מאוהבת באור דרך אגב, לא הפסיקה לרדת עליי מהרגע שהיא שמעה שאני והוא זוג. את הדברים האלה היא אמרה יום אחד, כשבסך הכל עניתי לשאלה שהמורה להיסטוריה שאלה, אבל היא החליטה שהדעה שלי לא טובה, לא נכונה וכמו שהיא אוהבת להגיד ״פטתית,עלובה ומיותרת״

״אל תתייחסי״, ליאן, שיושבת לידי, המשיכה להגיד לי, ״המכשפה עוד פעם התחרפנה, אל תגיבי לה בכלל״, אני מצידי, כבר התרגלתי לשמוע מילים כאלו, פשוט שעכשיו, כשיש לי חבר, זה איכשהו היה מביך קצת יותר.

״טוב הבנו שירה! את מלכת הכיתה, עכשיו שבי, הצעקות שלך לא עושות עלינו רושם יותר״, אמר פלג, החבר הכי טוב של אור.
״לא רוצה לשתוק, מה תעשה? אני לא מוכנה להיות יותר באותה כיתה עם מאיה השמנה והמכוערת הזאת״, ״יותר יפה ממך״, מלמלה ליאן, ״סליחה?! לא שמעתי גברת ליאן״, ״היא אמרה, שמאיה יותר יפה ממך!״, צעק עליה אור. ורק אז, שירה יצאה מהכיתה בריצה כשהיא בוכה וצורחת.

בהפסקה הגדולה ישבנו על הספסל אני, אור, ליאן, פלג, אסף ורומי. ״לא הייתם צריכים להגן עליי ככה״, אמרתי, ״בטח שהיינו צריכים! את חשובה לנו מאיוש״, אמרה ליאן, ״כן אבל אתם לא מבינים שמזה היא חיה, היא רק מחכה שיגיבו לה, זה כמו למחוא לה כפיים״, ״תראי, אני רק יודע שפעם גם אני הייתי במקום של שירה, ואני רוצה לשנות, ואם אני יכול לבחור בין לשתוק או להגן עלייך, אני מעדיף לעצור אותה, ושכולם יראו שאני בעדך״, אור אמר, ״אני יודעת, ותראו, אני ממש מעריכה את זה, אבל היא לא שווה את היחס. אור, מאז שאנחנו ביחד הרבה מהילדים בכיתה החליטו לנסות ולראות אם אני שווה משהו, אם אפשר להיות חברים שלי, וכמעט כולם ראו שכן, כולם חוץ מעדי, גל ושירה, אבל אני לא מצפה לשום דבר מהחבורה הזו, הן לא חשובות לי בכלל״.

לא הייתי רגילה לזה. פתאום ככה, להיות ״מקובלת״ כמו שהם קוראים לזה. להיות פתאום ילדה עם חברים. כעסתי על עצמי לרגע, מה את עושה? חצי מהילדים האלה, שאת יושבת איתם על הספסל, שנאו אותך עד לפני שבוע. לרגע התחרטתי על הזוגיות שלי עם אור. אני לא רוצה להיות החברה של, אני רוצה להיות מי שאני, אני רק מאיה. אני רוצה שכולם ילמדו לקבל אותי בתור מי שאני, ואם הם לא מסוגלים, אז עדיף שלא יקבלו בכלל. חוץ מליאן, ואולי קצת אור, לא באמת הרגשתי שכולם חברים אמיתיים. זה הרגיש כמו הצגה. זה הרגיש קצת לא נכון, לשבת באמצע כשכולם ככה מסביבי.

שירה עברה מולנו. ופתאום הרגשתי שאני המנהיגה, כולם ישבו סביבי ותמכו בי, הרגשתי אהובה, לפעמים זה מרגיש טוב כשיש חברים. אבל כששירה נעלמה, זה שוב הרגיש מזוייף.