סיפור ארוך- פרק 3

״את פה לבד?״, ״כן..אה..כן,כן״, ״טוב..אני ממש שמח שהגעת, תראי אני יודע שאת לא רגילה לזה ממני, שאנחנו מדברים ככה, אבל היה לי ממש חשוב להגיד לך משהו״. הלכנו עם הרעיון של ליאן, היא התחבאה בשיחים, ואני ואור ישבנו על הנדנדות ודיברנו, משהו בקול שלו היה קצת עצוב, ״רציתי שתדעי שאני לא אהיה איתך באותו בית ספר בשנה הבאה״, קפאתי. מה זאת אומרת? איך זה יכול להיות? למה שהוא יעבור לבית ספר אחר? ״ל..למה לא?״, ״החלטתי להמשיך ל׳לב השרון׳, חשוב לי להשקיע יותר בספורט״, ״ אבל למה אתה מספר את זה לי?״, שאלתי, עם כמעט דמעות בעיניים, ״כי לפני שאני עוזב וכבר בקושי נתראה,רציתי להגיד לך משהו, רציתי להגיד לך שאף פעם לא קראתי לך מאיה השמנה, למרות שאולי חשבת ככה, אני יודע שלא הייתי כל כך נחמד אלייך״, ״לא כל כך נחמד? יש מילה מסויימת לאיך שהיית אור, היית רשע״, ״אני יודע, אני יודע! ויש לך כל זכות שבעולם לכעוס עליי, אבל רק רציתי שתדעי, שאני מצטער״

מי שתמיד היה לצד עדי וגל, היה אור. אור תמיד היה הילד המקובל, שלרוב לקח את העובדה הזו למקום הלא נכון. הוא פגע בי המון לאורך השנים, ואני אהבתי אותו בכל הזמן הזה, זו הסיבה לריבים שלנו.

״אני חושבת שזה קצת מאוחר מדי בשביל להצטער״, אור נראה מיואש, ״אני חושבת שזה מאוחר מדי בשביל להצטער, אבל אני מוכנה לתת לך הזדמנות, בתנאי שלא תאכזב אותי״, ״באמת? את רצינית? את סולחת לי?״, הוא היה מופתע, ״אני מאמינה שלבני אדם מגיעה היכולת לכפר על המעשים שלהם״, אמרתי והרגשתי חכמה לרגע. פתאום, אור עצם עיניים והתקרב כדי לנשק אותי, בהתחלה חשבתי שאני הוזה, שאני חולמת, אבל לאט לאט התברר לי שזה אמיתי, וניסיתי שלא לרעוד, פתאום מהשיחים, ליאן התעטשה, אור מיד פקח עיניים ואמר ״מה זה? מה זה היה? שמעת את זה? יש כאן מישהו?״, ״לא לא״, מיהרתי לומר, ״בטח סתם חתול, אז..איפה היינו בדיוק?״