סיפור ארוך- פרק 1

ב1 בספטמבר 2005, עליתי לכיתה א׳.
ואת רוב הילדים לא הכרתי. התיישבתי ליד אחת הילדות, שלא הכרתי, ובחנתי אותה. מכל הזוויות. היא ציירה ציור. והסתכלה גם היא עליי. זה היה רגע מביך קצת, אבל אני לא ידעתי. הייתי ילדה קטנה שלא יודעת שכשאת בוחנת מישהו והוא תופס אותך מסתכלת, זה מביך. כי ילדים לא מכירים מושגים כאלה. ילדים לא יודעים מה זו אהבה, מהי מבוכה, מהם שוני, שוויון וגזענות. כי ילדים יודעים רק מה שצריך לדעת, ומבוגרים יודעים גם (ובעיקר) את מה שלא צריך. מה שמיותר. ואיך כל זה מתקשר לסיפור שלי, אתם תוהים, אז זהו, שאני לא רוצה להסביר, תנסו למצוא את ההקשר לבד.

כמו שכבר אמרתי, את הרוב לא הכרתי, ולא היו לי הרבה חברים. ולרכוש אותם היה קצת קשה, חברים זה יקר. אז היו שנתיים קשות קצת, כיתות א׳-ב׳, אבל אחר כך… אחר כך היו שנים קשות יותר.

״את הולכת ליום הולדת של מאיה?״, יום אחד, בהפסקה הגדולה, שמעתי, לא בכוונה, את גל ועדי מתלחששות בשירותים, ״לא יודעת, לא נראה לי, את חושבת שיהיו ממתקים?״, ״ברור!״, ענתה לה גל, ״אם לא ביום הולדת של מאיה השמנה אז בשל מי?״

בכיתה ג׳, את כבר מתחילה להבין מה זה מביך, אז רצתי החוצה מהר. וככה שנתיים וחצי, כולם הכירו אותי בתור מאיה השמנה.