סיפור אה בה

זה סיפור על אהבה, אהבה אמיתית שיוצאת מהלב כמו מנגינה, כמו ציפור בכלוב שרק מנסה לפרוץ… כמו אישה שמחכה ומחכה ומחכה ומחכה בדירה התל אביבית הקטנה והמצ'וקמקת שלה ורק מחכה, מחכה לאהבה. סיפור אהבה עצוב.

אז רונית כבר לא צעירה, את הצבא היא סיימה, תואר שני, היא שכרה דירה קטנה בתל אביב וציפתה שזה יביא את האביר על הסוס הלבן שיביא לה זר פרחים אביבי. לרונית יש מחר יום הולדת, מחר היא תהיה בת 30 והיא קצת אבודה, אין לה שום מושג מה היא עושה.
היא תערוך דין ותרוויח עוד עשרת אלפים, תחזור לדירה, לאוסף החתולים המכובד, אל הספה ואל הצ'יפס… שניהם כל כך מנחמים. היא בטח תראה סרט רומנטי בכיכובה של סנדרה בולוק ועוד איזה חתיך מזדמן, על איך שסנדרה אשת עסקים מצליחה ופוגשת בבחור שהיא לא רוצה, והבחור מחזר אחרייה ובסוף הם ביחד. סוף טוב הכל טוב, ורונית אוהבת סופים טובים ושמחים, סוג של בריחה מהחיים.
הבוקר מגיע ורונית שמה על עצמה חליפה ויוצאת אל המשרד. במשרד עורכי דין יש הרבה בחורים צעירים וחתיכים, אבל אף אחד מהם לא רוצה את רונית. הם עסוקים בדברים שלהם, ביומיום העמוס, בזה שהם כל כך מצליחים שהם לא חייבים להתפשר על איזו סוג ב' שמנה עם אופי ובלי יופי, או כך לפחות רונית חשבה.
על רונית נהוג לומר "יש אופי אבל אין יופי". אופי של מצליחנית, אחת חכמה שמטפסת לתקרה. לא סתם היא הפכה לעורכת דין מצליחה. מעבר לזה יש הרבה אומללות, והרבה רצון לאהבה.

והיא יושבת לה בבר והרבה גברים חתיכים וגם לא חתיכים חולפים לידה ולא מחליפים איתה מילה. רובם גם לא יוצרים קשר עין, שמא תתפוס אותם ותדבר איתם, ואז יצטרכו להתחמק בנימוס ולברוח מהבר. רונית כבר יודעת, אז היא מתכנסת לה על פינה ושותה לה איזה קוקטייל קל. מחר יום הולדת, יום הולדת שמח לרונית השמנה.
לידה בבר התיישבה בחורה. בחורה צעירה ויפה, רזה כמו מקל ולגופה שמלה צמודה. הבחורה נאנחה.
רונית לא יכלה שלא להעיף לעברה מבט אחד או שניים.
הבחורה נאנחה שוב ורונית לא הבינה למה היא כל כך עצובה כשהיא כל כך רזה ויפה. "למה את נאנחת?" רונית שאלה.
"חבר שלי זרק אותי." הבחורה מלמלה.
אוי… מסכנה. היה לה חבר… "למה?"
"הוא טוען שאני קליפה ריקה. יש יופי אבל אין אופי… זה דבר נורא לומר על בן אדם…" היא הזמינה שוט של אבסנט, 70% אלכוהול. רונית יכלה להריח את הזוועה למרות שלא ישבו כל כך קרוב.
"עדיף מאשר שיאמרו עלייך שיש לך אופי אבל אין יופי."
הבחורה שתתה את האבסנט בשוט אחד, עשה רושם שזה לא משפיע עלייה מי יודע מה. "עדיף שיהיה לך גם יופי וגם אופי." היא סיכמה.
רונית השתתקה ובהתה בה.
"מה את בוהה. השמנתי נכון? אני שמנה." היא הזמינה עוד אבסנט.
"…לא… ממש לא. את ממש רזה…" רונית מלמלה.
"לא נכון. אני ממש שמנה. העליתי שני קילו… פעם לא היה מפריע לו שאין לי אופי! רק מאז שהשמנתי… הוא… הוא…" היא בכתה. "אין לי כלום עכשיו. לא יופי ולא אופי." והיא שוב שתתה את השוט.
רונית הסתכלה בה בתדהמה. "את ממש רזה…"
"אני צריכה להרזות עוד… זה לא מספיק… לשפץ את האף הזה ולהגדיל עוד את הציצים. זה לא מספיק, אני לא מספיקה לאף אחד… אין לי אופי. אין לי כלום. אני צריכה למות. פשוט למות!" היא הדליקה ג'ויינט.
רונית הרגישה קינאה אדירה. היא ידעה שזה מקולקל, אבל היא רצתה את החיים של אותה בחורה… את הכלומניקיות הזאת, את הרזון, כשבחורה שמנה עצובה זה לא מעניין אף אחד, אבל כשבחורה רזה ויפה כמו ההיא עצובה, זה יפה. אדם יפה עצוב הוא אדם מעניין.

היום יום הולדת היום יום הולדת. היום יום הולדת לרונית. חג לה שמח וזר לה פורח. היום יום הולדת לרונית.
רונית העיפה מעצמה את השמיכה העבה ולבשה לעבודה חליפה חומה, ואז היא החליטה שהחליפה לא טובה ושהיא נראית בה שמנה, אז היא לבשה שמלה, ואז היא החליפה לחליפה אחרת ואספה את השיער. היא לא אכלה ארוחת צהריים, ולא שום עוגה. כשהיא חזרה הבייתה היא ישבה מול הספה, הדליקה את הטלויזיה ולא אכלה. לא אכלה שום דבר למרות שהבטן כאבה, היא רצתה להרגיש רזה. לפחות היום שהבטן תהיה קצת יותר שטוחה.
היא הבטיחה לעצמה בלב שלא תגמור זקנה בודדה, ובנימה זו הדליקה ג'ויינט.
היא הרגישה מטופש.

החודשים חלפו והקילוגרמים ירדו. היא ספרה קלוריות, מותר לה עד 200 ביום. אם היא הייתה מגזימה היא הייתה מקיאה את הכל ואז צמה כמו ביום כיפור. היא התחילה להשתמש במחליק ובאיפור כבד, מסקרה על הריסים עד שהיא בקושי יכלה למצמץ.
מעורכת דין מצליחה, היא בקושי יכלה לתפקד בעבודה. היא הייתה רעבה ומהפה יצא לה ריח רע. היא בקושי יכלה לחשוב, ובתור אחת שמאז ומתמיד הייתה חכמה, היא לא הבינה מה קורה לה. איך מקצת רזון היא הפכה להיות טיפשה? זה בלתי נמנע? מאחת שלפחות היה לה קצת אופי, היא הפכה להיות אחת בלי אופי ובלי יופי.

רונית חזרה לבר, איפה שהיא פגשה את אותה בחורה צעירה. היא ישבה על הבר מכונסת בתוך עצמה, לוגמת אבסנט ומזועזעת מכמות האלכוהול שיש בכוסית קטנה. האבסנט העביר לה צמרמורות בכל הגוף, אבל רונית האמינה שזה מה שיהפוך אותה למושכת, לאחת יותר מהממת… ואז התיישב לידה בחור. פעם ראשונה מזה… אי פעם בעצם, ועוד איזה בחור! אחד חתיך! הוא נשען על הבר לידה והזמין גם לו כוסית.
"הי, את. איך קוראים לך?" הוא חייך אלייה.
"רונית… לך?"
"לא מעניין. את חתיכת כוסית. רוצה להתמזמז?"
רונית לא ידעה איך להגיב אז היא פשוט זרמה. הבחור נגע בה וזה לא היה נעים במיוחד. היא ידעה שהוא סתם היה חרמן ושזה לא היה מתוך אהבה. מצד שני זו הייתה הפעם הראשונה שבחור רצה לגעת בה. מהר מאוד היא מצאה את עצמה בשירותים המסריחים של הבר, עם טיפות פיפי על האסלה המטונפת וקצת קקי מרוח בקרקעית, עם רצפה שבחיים לא שטפו אותה ובחור זר שמורח אותה על הקיר. היא הורידה את השמלה
הצמודה שלה והרגישה לא נעים, זה לא היה משנה. היא הייתה שיכורה וגם הוא שיכור, דברים קורים. אולי ככה משיגים אהבה אמיתית? היא מאוד רצתה להאמין.

הבוקר מגיע ורונית לבד במיטה. היא העיפה מעלייה את השמיכה העבה ולבשה לגופה שמלה שחורה צמודה. היא הלכה לעבודה. עורכת דין היא כבר לא יכלה להיות, היא לא יכלה לחשוב עמוק, לא יכלה להתעמת עם דברים מסובכים כשהבטן שלה כואבת ומקרקרת כל היום.
הבוס לקח החלטה, ונתן לרונית את משרת הפקידה. כשתחזור לעצמה, מובטחת לה משרה מדהימה בתור עורכת דין… אבל את רונית זה לא היה מעניין כל כך. היא הייתה נחושה בדעתה להגיע למשקל היעד שלה, ששום דבר בדרך לא יעצור אותה.
כשחזרה הבייתה, היא ישבה על הספה מול הטלוויזיה הכבוייה. היא ראתה את ההשתקפות שלה ונגעלה. היא לא הייתה יפה. השיער שלה היה דליל ומכוער והעור שלה איבד את הצבע הורדרד. היא נראתה קצת מתה, והרגישה כמו גופה. עכשיו אין לה כלום בעולם, היא רצתה אהבה וקיבלה אחת בשירותים, אחת מגעילה שמדיפה ריח של אלכוהול ודבוקה אל הקיר.
היא הרגישה מאוד ריקנית.

זה סיפור על אהבה עצמית, אחת עצובה, אחת קטנה. סיפור שיורד מלמעלה למטה, ממקום טוב אל ההדחקה.
רונית הרגישה כל כך רע עם עצמה, שהשנאה העצמית שלה רק התגברה. היא התיישבה מול הספה עם צ'יפס ואכלה ואכלה ואכלה ואכלה!
היא השמינה את הכל חזרה, ועם כל קילוגרם שחזר היא הרגישה שהיא יכולה לחשוב יותר, אז היא זנחה את משרת הפקידה ועברה להיות רושמת בבית משפט, ואז התקדמה והתקדמה בסולם והשיבה לעצמה את מה שהיה שלה- השכל, המשרה. היא הרגישה טוב וגם העור שלה חזר לצבעו המקורי, אז היא חזרה אל הבר ולידה התיישב… בחור. קצת שמנמן אבל עם חיוך טוב ולב רחב.
"היי. אני ליאור. ראיתי אותך שם מרחוק… איך קוראים לך…?"
"אני רונית." היא הייתה נבוכה.
"…את מגניבה. רוצה לראות איתי סרט?"
"אין לי טעם טוב בסרטים. אני אוהבת סנדרה בולוק וסרטי אהבה מרגשים…"
הוא צחקק. "זה לא משנה לי. את לא מבינה? אני אביר. באתי להציל אותך מעצמך, כי את עצובה… וזה לא נחמד לראות אדם עצוב יושב לו ככה לבד."

אז כן. לרונית היה סוף טוב.
סוף טוב, בלי קשר לחיצוניות, בלי קשר לאיך שהיא נראת, למה שהיא לובשת ולמה שהיא שותה ומעשנת. סוף טוב, כי לכל בן אדם מגיע לאהוב, סוף טוב כי היא למדה לאהוב את עצמה בלי קשר ליופי או לאופי, בלי משחקים של כן לא שחור לבן.
סוף טוב, כי הכל טוב.