סיפור אהבה קצר

תרזה ישבה לצד שולחן האיפור הלבן שלה והברישה את שיערה הזהוב מזמזמת לעצמה שיר ששמעה הבוקר. כאשר סיימה להבריש את שיערה, החלה לקלוע אותו לצמה זהובה וארוכה. כאשר סיימה, קמה תרזה משולחן האיפור וניגשה לעבר מיטתה. להפתעתה, שמעה תרזה נקישה חלשה בחלונה. היא ניערה את ראשה, משכנעת את עצמה לא ליפול שוב בהזיות. אך הנקישה נשמעה שוב. תרזה ניגשה בהיסוס לעבר החלון ופתחה אותו לרווחה. תחת החלון עמד אנטוני, הבן של אחד האופים, ואחד מהבחורים הנאים ביותר שראתה תרזה מימיה. אנטוני היה גבוה וחטוב, עיניו כצבע השמיים ושיערו כצבע פחם. חיוכו היה נאה, ובכלל היה זה נער שנעים פשוט לעמוד ולהסתכל עליו.
תרזה חייכה לרגע, אך מיד חיוכה נמחק. אביה לא ידע על היחסים הקרובים בינה לבין האופה, והיא פחדה לגבי מה שיקרה אם יגלה זאת.
"אתה חייב ללכת" היא קראה אליו, על פניה מופיעה ארשת דאגה קלה.
"אבל רק הגעתי" הוא חייך חיוך זחוח וגומת החן המקסימה שבלחי ימין שלו בלטה.
"אתה יודע מה יקרה אם המלך יראה אותי ואותך מדברים" אמרה תרזה. אביה היה חסר התחשבות או הבנה בכל הנוגע לנישואין. מבחינתו היא הנסיכה, והיא לא תתחתן עם אדם מתחת לדרגת נסיך. אנטוני בהחלט לא היה נסיך. הוא היה יפה כנסיך, אך עדיין, נער אופה פשוט.
"אני יודע" הוא ענה לה בשאננות. האדישות הזו הרתיחה אותה. היא אהבה מאוד להפגש איתו, אך היא הזהירה אותו לא פעם שאם הוא יתפס מדבר עם הוד מלכותה הנסיכה, הוא, ואביו, וכל משפחתו שתהיה יכולים לשכוח מלעבוד אצל המלך אי פעם.
"אני לא מחבבת אותך, ואתה חייב ללכת!" קראה תרזה. זה היה שקר. לא רק שהיא חיבבה את אנטוני, הוא גם היה החבר היחיד שלה. היחיד שבא לדבר איתה ולא מתיחס אליה כמישהי שהיא לא. היחיד שמכיר אותה באמת.
"אני באתי לשאול אותך משהו חשוב" אמר אנטוני, ותרזה חטפה בחילה. זה היה הפחד הגדול ביותר שלה. היא ידעה שאם אנטוני ישאל אותה אם היא רוצה להנשא לו, לא תהיה לה שום דרך לסרב לו.
"תירגעי, זה לא מה שאת חושבת" אמר אנטוני בחיוך מרגיע. תרזה נשמה עמוק.
"אם אין בזה שום קשר לנישואין, אז קדימה, שאל."
"אוקיי," אנטוני לקח נשימה עמוקה, גורם לה לחוסר סבלנות קל, ואז "את זוכרת מה שקרה כשנפגשנו לפני שבועיים? שישבנו בחצר ודיברנו, ואז לפתע…"
"אני זוכרת." היא קטעה אותו במהירות. זה היה הנושא השני שהיא הכי פחות רצתה לדבר עליו. לפני שבועיים כאשר נפגשו, לפתע הרגישה משהו הפועל מתוכה, ללא שליטתה כמובן,
"נישקת אותי. ואז קמת והלכת." היא שתקה. את הפעולה הזו לא הייתה לה שום דרך להצדיק. הדרך הטובה ביותר היא להכחיש.
"זה מעולם לא קרה." היא ענתה. והוא גיחך ואהעביר את אצבעו על פניו כך שנגעה קלות בשפתיו.
"מילא היית מנשקת אותי ונשארת, היינו מביטים אחד בשני בחיוכים מובכים ואז היית אומרת שאת צריכה ללכת. או, שהיית מנשקת אותי ואז היינו מחייכים אחד לשני והיית מנשקת אותי שוב. אבל סתם כך לברוח? מה חשבת, שאני לא אבוא ואדרוש תשובות?" שאל אנטוני. הוא נראה לרגע כה חסר אונים, והיא כלכך התפתתה להזמין אותו לחדרה ולגמור מה שהתחילה לפני שבועיים.
"זה היה טעות. הכל טעות, אתה טעות. זה מעולם לא נועד לקרות ואתה פשוט צריך לעזוב את זה, לשכוח כל מה שקרה או לא קרה בנינו" אמרה תרזה בנחישות. זה אמנם היה טעות, אך טעות נעימה, שכל פעם שנתקלה בה שוב עשתה לה הרגשה טובה.
"אז לפחות תסבירי לי! איך מישהי יכולה לנשק מישהו בכזאת תשוקה, בכזה להט, ואז להגיד שהיא אפילו לא מחבבת אותו?!" כעס אנטוני. כשכעס, היה אנטוני אפילו יפה יותר מבמצבו הרגיל.
"תעלה לחדרי, הדיון הזה צריך להתנהל בדלתיים סגורות, ולא כשכל מי שעובר ליד חלוני בטעות יכול לצותת לנו" נשברה תרזה. אנטוני נשם עמוק והנהן באיטיות, ואז החל מטפס על הקיר תחת חלון חדרה. לבסוף הוא הגיע והיא תפסה בידיו החסונות ומשכה אותו פנימה. כשהיה בפנים, סגרה תרזה את החלון ונעלה את הדלת. הוא התקרב אליה והצמיד את גופו הרזה לגופה, מעביר יד על פניה, מזיז את השיערות הזהובות שהפריעו לו בדרכו במורד פניה.
הנשימה שלה צברה תאוצה, וליבה החל פועם בקצב מסחרר. הקירבה הרבה הזו לאדם המיוחד הזה גרמה לה להרגשת סחרחורת ובחילה ובו זמנית להרגשת שמחה ורגיעה, כאילו כשהם קרובים ככה שום דבר בעולם לא יכול להפריד ביניהם. אבל יש דברים שיכולים להפריד ביניהם. כמו המלך. היא התרחקה ממנו באיטיות, והביטה לריצפה, ואז הרימה שוב את עיניה וראתה שהוא מסתכל עליה בעניין. עיניו הכחולות נצצו והגוף שלה החל לרעוד.
"את בסדר?" הוא שאל ברוך, שונה לגמרי מהכעס שבער בו קודם לכן. היא לא הייתה בסדר. היא כלכך רצתה משהו שלעולם לא יוכל להיות שלה.
"אני כן מחבבת אותך, ואפילו יותר ממחבבת, אבל הנתונים אנטוני, שום דבר לא מאפשר את מה שאתה רוצה! אני נסיכה, אתה בן של אופה, ולא משנה איך נסתכל על זה, זה פשוט לא יוכל להתממש!" היא קראה, עכשיו כמעט בצעקה, כי רק צעקה יכולה להחריש את הרעידות שעבר גופה ולכבות את החשמל שנוצר ביניהם בשעה שהתקרבו.
"אבל תרזה את הנסיכה! את המעמד הגבוה ביותר בממלכה אחרי המלך, את לא חושבת שזה הזמן שתקבעי את החוקים שלך בעצמך?!" עכשיו גם אנטוני צעק.
"אפילו אתה בעצמך אמרת, המלך הוא במעמד הרבה יותר גבוה משלי, וחוץ מזה שהוא המלך הוא האבא שלי! אני לא יכולה לקבוע מה לעשות אם החיים שלי, כי העתיד שלי נכתב מזמן על ידי אבי!" עכשיו צליל של בכי נכנס לקולה. אם כמה שרצתה שהזכויות שלה כנסיכה יתירו לה להתחתן עם מי שתבחר, היא פחדה לגלות כמה חסרת אונים היא מול אביה. דמעה יחידה זלגה לה במורד לחיה. החוסר אונים הזה, החוסר יכולת לקבוע את העתיד שלה לבד, החוסר ידע לגבי מה העולם קבע לה בעתיד, הוא זה שגרם לה לבכות. היא רצתה שהעתיד ישאר עבורה כגדר תעלומה, משהו שמחכים לו, משהו שלעולם לא תוכל לדעת עד שזה באמת יקרה, אבל אצלה העתיד היה כבר כתוב מראש, מתוכנן לפרטי פרטים, בלי יכולתה לשנות או להביע דעה לגבי מה שכבר הוחלט ומה שעוד לא הוחלט.
"אל תבכי" אמר אנטוני, וקולו הכועס החל להתרכך שוב. הוא הצמיד את גופו אליה בפעם השניה באותו ערב, וניגב את הדמעה עם אצבעו. תרזה שכחה לרגע את כל שדאגה לו, וכרכה את זרועותיה סביב אנטוני, בוכה חרישית לכתפו. והוא ליטף את השיער הזהוב שלה, ואת גבה הרועד.
"אל תעזוב אותי שוב" היא לחשה לתוך כתפו, מתעלמת מכל מה שאמרה קודם. הוא הרים את פניה בעזרת אצבעותיו כך שתסתכל עליו, ואז נשק לשפתיה, גורם לה לעטוף את צווארו בידיה וללטף את שיערו השחור. הוא תפס ברגליה והרים אותה כך שרגליה יכרכו סביב פלג גופו התחתון, וידיו יחזיקו אותה צמודה אליו כמה שאפשר, בעוד שפתיו משגעות את גופה, מרפרפות על צווארה ועל שפתיה לחילופין. הוא הוביל את גופה והושיב אותה על שולחן האיפור שלה.
"למה בחרת דווקא בי? אני לא יפה, או מיוחדת בדרך כלשהי… ואתה לעומתי, אתה כלכך יפה, בטח תוכל להשיג כל מי שתרצה." היא לחשה אליו, עיניה עצומות.
"אני יכול לשאול אותך בדיוק אותו הדבר" לחש גם הוא, מנשק אותה כאילו היו זוג מאוהב שלא התראה חודשים.
היא חייכה ונתנה לאושר שגעה בה למלא את גופה, כי לערב אחד, עם אדם מיוחד אחד, זכתה תרזה להגשים את כל מה שאמרה שלא תצליח. בערב אחד, הבינה את מעמדה במדינה שלה, ולערב אחד, ואפילו לרגע מאושר אחד, פשוט לא היה לה אכפת.