סיפור אהבה קצר

הם היו הידידים הכי טובים כבר שנים.
הוא היה הדבר הכי חשוב לה.
היא הייתה הדבר הכי חשוב לו.
הם יכולים לספר אחד לשני הכל, בלי להתבייש ובלי אגו.
היא תמיד הייתה לצידו, בטוב וברע.
הוא ידע שהוא יכול לפנות אליה עם כל בקשה.
הוא גר קומה אחת מעליה, הם נפגשים הרבה. ביום ובלילה. היא מרגישה בטוחה כשהיא ישנה איתו באותה מיטה.

"למה נישקת אותי?" היא שאלה אותו, לוחשת.
הוא לא ענה לה, הוא לא ידע מה לענות. הוא חיבק אותה חזק, הסתכל בעיניים שלה, האוקיינוס שגורם לו לטבוע בו כל פעם מחדש. והלך.
היא לא הייתה מאוהבת בו, היא גם לא תיכננה להתאהב בו. היא לא ידעה מה הוא מרגיש.
'זה רק נשיקה, זה לא ישנה כלום.' היא חשבה לעצמה, יושבת לבדה בחדר מתכרבלת בשמיכה, מדמיינת שהוא שוכב לידה, כמו כל ערב.
לאחר כמה דקות, הטלפון זמזם.
"השפתיים שלך דרשו את זה." המילים הופיעו על הצג.

זה כבר נהיה הרגל, נשיקה פה ונשיקה שם. כלכך הרבה רגשות, הם לא ידעו מה הם רוצים, להיות ביחד? או לא? השאלה שריחפה מעליהם, והם לא מיהרו למצוא תשובה.

"אנחנו בקטע." הוא אמר לה כשסיפר על הילדה ההיא, שמנסה לכבוש את ליבו.
"מזל טוב." היא חייכה. אך היא הרגישה את הדקירה הקטנה הזאת בלב. והיא יודעת שאסור לה, היא לא אמורה לקנא, הוא לא שלה. הוא אף פעם לא היה שלה.
הוא הסתכל עליה במבט, לו רק ידעה על מה חשב באותו רגע.

הם התרחקו, ניסו לשמור על איפוק. בלי יותר מידי גילויי אהבה. היה לו חסר השפתיים החמימות והמלאות שלה, אבל בחיים לא היה מוותר עליה לגמרי.

הם ישבו אחד מול השני, עם עוד חברים מסביבם. חברה שלו ישבה לידו ודיברה. הוא לא היה יכול להחזיק את עצמו מלפזול לכיוון שלה, כשמישהו אחר יושב לידה, וגורם לה לצחוק.
הוא ראה אותם יוצאים לבחוץ, הוא נהיה סקרן והתחיל לעלות מחשבות בראשו, הוא לא יכול, הוא לא רוצה שיקחו לו אותה.
"אני יוצא לנשום אוויר." אמר לאחר כמה דקות, הוא היה חייב לראות מה היא עושה עם הבחור ההוא, שמאיים על תפקידו.
עולמו נקרע מעליו. הוא גנב לו את השפתיים החמימות והמלאות, אלה שכלכך אהב.

"התכוונת לספר לי שיש לך חבר?" היא קיבלה הודעה בשעה מאוחרת בלילה, הוא ידע שהיא ערה.
היא הייתה מבולבלת, לא הבינה למה הוא מתכוון.
הייתי מספרת לך אם היה לי אחד." ענתה חזרה, מתוסכלת ועייפה.
"ראיתי שהתנשקתם." התשובה הגיחה במהירות.
מיד השיחה נהפכה רעה, מאשימה. היא הייתה כלכך מצוברחת, בקושי זוכרת את הפעם האחרונה שרבו, היא לא רצתה את זה. היא כיבתה את הטלפון והלכה לישון.

הוא לא התייחס אליה, עבר יום שלם והוא לא הסתכל עליה. היא הרגישה לו זרה פתאום.
היא שנאה אותו, לא הבינה מה עשתה לא נכון, שהוא מדבר אליה בשנאה, ומתעלם ממנה. היא ידעה שלא מגיע לה יחס כזה.

"אני לא מבינה, אתה יכול להיות עם מי שאתה רוצה, ולי אסור?" היא צעקה עליו, אחרי שתפס בידה בדרכה הביתה.
הוא לא הצליח למצוא את המילים, הוא ידע שהיא צודקת, אבל הוא לא יכול להיכנע.
"את רוצה שאני אגיד לך באמת? אז כן, אסור לך. אני לא יכול לראות אותך עם מישהו אחר, אני שונא לראות אתכם מתחבקים, מתנשקים. אני לא יכול לסבול את זה שהוא גורם לך לצחוק, ולא אני. אני רוצה שתיהיי רק שלי, שאף אחד אחר לא יגע בך חוץ ממני." הוא החליט להוריד את כל המגננות, החומות, שמנעו ממנו להגיד לה באמת את מה שהוא חושב.
היא הסתכלה לו בעיניים, הוא היה יכול לראות את הלהבות רוקדות לה בתוך האישונים. העיניים הטובות והיפות שלה הפכו לרעות ומכוערות. ואז הוא הבין, שהוא איבד אותה לתמיד.