סיפור אהבה לריקי- חלק א'.

ריקי הסיטה מפניה פיסת שיער רכה כמים שנפלה לה משיערה הפרוע של ריקי, המסרב להסתדר. היא הביטה בכמיהה אל קראש, שהפנה את גבו אליה והיה עסוק בלדבר עם טוואנה היפה. טוואנה לבשה מכנס קצר, קצר מידי, וגוזייה רופפת. היא לא הייתה צנועה, אבל היא בהחלט הייתה יפה. היה לה שיער בלונדיני ארוך וגלי ותווי פנים עדינים ומיוחדים, כשל נסיכה. ריקי תמיד קינאה בחייה של טוואנה. טוואנה יפה, עשירה, בעלת משפחה, אמיצה, בעלת ביטחון עצמי, מושכת, והכי חשוב: קרובה לקראש. ריקי תמיד הרגישה כשלון כאשר הסתכלה על טוואנה. היא ניסתה להאזין לחילופי הדברים ביניהם, אך אינה הצליחה, הם רחוקים מידי. אז היא רק הסתכלה עליהם מרחוק, ממקום שהיא רואה, אך אינה נראית. הם רק מדברים, חשבה לעצמה ריקי, לא יקרה ביניהם כלום. היא בחנה את שיחתם במשך דקות ארוכות, בהנחה שזו רק שיחה, ושאין מה לדאוג. אבל זו בהחלט לא הייתה סתם שיחה. אם הייתה שומעת את דבריהם, הייתה מבינה שהו הרבה מעבר לסתם עוד שיחת ידידות קלילה.
"אני צריכה ללכת," אמרה טוואנה וליטפה את פניו הרכות של קראש. קראש השפיל את פניו ולא ענה. "אתה יודע שאני אוהבת אותך, נכון?" שאלה אותו בתמימות ובקולה המפתה. היא הרימה את פני בעזרת האצבע העדינה והדקיקה שלה והביטה עמוק בעיניו.
"כן," אמר בבושת פנים. במשך כמה שניות הדבר היחיד שעשה הוא להביט בעיניה המפתות והעמוקות, ואז, הצמיד את שפתיו לשפתייה. הוא רפרף על שפתייה העבות בעדינות ונישק אותה. ריקי סירבה להאמין למראה עיניה, קראש וטאוונה מתנשקים להם באמצע רחוב סואן. היא הרגישה איך דמעה מלוחה מתחמקת מעינייה, ואחריה עוד דמעה, ועוד אחת. הכאב היה קשה מנשוא. ריקי לא האמינה שכאב נפשי יכול לכאוב כל כך בצורה פיזית. היא הרגישה כאילו כל עצמותיה נשברות, ואיתן כל חלומותיה ותקוותיה. מעולם לא הרגישה כל כך בודדה. היא הרגישה שהיא כשלון מהלך, ושאין עוד טעם בחייה המרים. הכל אבוד. היא רצתה לשלוף סכין ולגמור עם זה. היא רצתה שמישהו יבוא ויירה בה, ויגאל אותה מייסוריה. טאוונה התנתקה בעדינות משפתיו הבשרניות של קראש והלכה משם, מענטזת לכל עבר, ומשאירה לקראש טעם של עוד. ריקי הצמידה את ברכיה הרזות אל פניה, ונצמדה אל קיר הבטון המלוכלך. כבר לא היה לה אכפת להתלכלך, היא הרגישה שגם ככה היא מלוכלכת מבפנים. קול רגליים נוקשות התקרב אל ריקי, קול העקבים הכבדים של טוואנה. טוואנה התקרבה והתקרבה, עד שכבר עמדה מול ריקי, בוחנת את גופה הצנום ומנסה לפענח מי הילדה. ריקי ידעה שטאוונה עומדת מולה, לכן העדיפה להמשיך להתחפר בעצמה.
"היי, ילדה, מה יש לך?" שאלה טאוונה בסקרנות, מתאפקת שלא לבעוט בריקי. ריקי ידעה מה מצפה לה, והיא ידעה שאין לה אפשרות להסתתר, אחרת טאוונה תתעצבן- ולא טוב לעצבן את טאוונה. עיניה התכולות של טאוונה בחנו את ריקי בשנית, ואז הבחינו בפרט חשוב: סיכה עדינה על שערה של ריקי, עליה רקומה האות C. האות C, האות C… ניסתה טוואנה להיזכר איפה ראתה את הסמל הזה קודם. C כמו קראש! נזכרה, ואז הבינה. זאת הילדה הזאתי, הענייה משכונת הפשע שמעריצה את קראש שלי בצורה אובססיבית, חשבה. היא נרתעה והתרחקה אחורנית בגועל.
"את…" רטנה טוואנה, "את, שניסית לגנוב לי את קראש!" היא תפסה בידיה של ריקי וסובבה אותן, ריקי נעמדה מיד והתקרבה אל טוואנה. טוואנה דחפה אותה אל קיר הבטן, קול חבטה עוצמתי נשמע. ריקי צנחה אל רצפת האבן הקרה והחלה לדמם. טוואנה הוציאה מכיסה את הסכין שלה, שהעניק לה אביה למקרי חירום. היא קירבה את הסכין אל גרונה של ריקי, ואז הבינה כי תסתבך אם תעשה זאת בעצמה. היא לקחה את הסכין החדה כתער וחרטה בעצבים על חתיכת עץ שמצאה על יד מקום האירוע: "T הייתה כאן. פעם הבאה, עלייך להיזהר. לא מתעסקים עם T." היא טחבה את פיסת העץ הקטנה בחולצתה של ריקי. באמצעות רגלה סובבה את ריקי, כשפניה פונות אל הקיר. היא הוציאה מתיק העור הגדול שלה שמיכת חוף דקיקה ואפרפרה וכיסתה בה את גופה הצנום של ריקי, על מנת שאיש לא יחשוד. האנשים באיי וומפא אינם חשדניים כלל וכלל, גם אם פצצה הייתה נמצאת ממש מולם, הם היו פשוט ממשיכים ללכת. לכן הסיכוי שהם יבחינו בריקי קלוש לחלוטין. טוואנה הסתובבה והתכוונה ללכת, אך התחרטה. היא הביטה בריקי המוטלת על המדרכה, מגואלת בדם. ניצוץ שנאה אכזרי נראה בעיניה המרירות של טוואנה. טוואנה הרימה את רגלה ובעטה בגופה של ריקי בעוצמה, קצב זליגת דמה של ריקי התגבר. עכשיו טוואנה סיימה את משימתה וכעת היא יכולה ללכת. היא התרחקה מריקי, והשתלבה עם זרם של אנשים זרים ההולכים להם ברחוב בשלווה, שום דבר אינו נראה חשוד.
טוואנה צחקה בקול מרושע וגדול, "כאילו אכפת לי מהקראש הזה, ברגע שהוא יהיה בידיים שלי…" מלמלה לעצמה והמשיכה ללכת.