סימה

הם הגיעו ביום שישי בצהריים, מספיק זמן לפני שבת, שלא ילכלכו עליהם כל השכנים, על אלה שהגיעו, בלי להתבייש, בשבת והפרו את השקט המקודש שלפני הקידוש.

חמישה אנשים יצאו מהרכב שלפני המשאית:

סימה, רוני, יהלי הבת, שולי הבן ורווית.

בדיוק שיחקתי פינות עם מוטי וכולם בשכונה יודעים שבפינות לא מפריעים! בטח לא היום, שכל החבר׳ה של השכונה היו מסביבנו, לראות האם שוב מוטי יביס את היריב שלו, אני במקרה הזה, או שאולי, סוף סוף, מישהו ינצח את החרא הזה והוא יפסיק להתהלך כמו טווס להצביע עלינו ולהגיד אותו כיסחתי עודהפעם בפינות ואת זה כיסחתי ואת זה…

ואז, דווקא בתור שלי, שהכדור בטוח היה נוגע בפינה של מוטי והייתי מנצח אותו נצחון מוחץ בפעם הראשונה בהיסטוריה של השכונה, הם צפרו מהאוטו המצוחצח שלהם, הבהילו אותי והכדור נשמט לי מהיד ואפילו לא הגיע לחצי מהכביש. בושות!

מוטי קפץ משמחה וצרח כיסחתי לשימי ת׳צורה ניצחתי עודהפעם אני אלוף הפינות מי יכול מולי מי… אני צעקתי מה זה החרא הזה זה לא נחשב הם צפרו והבהילו אותי… מוטי צעק לי מהמדרכה השניה רגזן רגזן שימי רגזן ואני צרחתי עליו בחזרה שיסתום ת׳פה לפני שאני בא לכסח לו ת׳צורה על אמת ולא בכאילו בפינות… ואז מוטי צרח לי למה מי אתה שתאיים עליי וזרק את הכדור לכיוון שלי…

ואז זה קרה.

חמשתם יצאו מהרכב, היא ראשונה וכל השאר אחריה.

ראיתי אותה וקפאתי במקומי.

ואז חטפתי את הכדור בראש ונפלתי וקיבלתי מכה מהפינה של המדרכה…

כשפקחתי את העיניים ראיתי מעליי את אמא שלי ואותה. סימה.

אמא שלי צעקה עליי עודהפעם אתה מתחרה בפושטק הזה בפינות? אמרתי לך שבסוף זה יפגע בך או לא אמרתי? מתי תקשיב לי מתי?

וסימה חייכה ושאלה אם הכל בסדר.

חייכתי אליה ועניתי שאני רואה קצת לבן אבל הכל בסדר.

אז סימה אמרה אוי ואבוי לבן זה לא טוב תשתה תשתה, החזיקה את הראש שלי והגישה לי מים עם סוכר בכוס חד פעמית.

המים היו מתוקים. מאוד מתוקים. הכי מתוקים שטעמתי בחיים שלי. יותר מתוקים מהמיץ פטל המתוק שאמא מכינה בשבת בבוקר.

אמא שלי אמרה משהו אבל לא ממש הבנתי מה…

סימה והמשפחה שלה עברו אלינו לשכונה מצפון תל אביב. לא סתם צפון תל אביב, אלא השכונה הכי צפון תל אביב שיש, תכנית למד. עקצו את רוני בעלה בעסק או משהו כזה אז הם עברו לכאן כי כאן הבתים זולים. לא ממש התעניינתי.

שני הילדים הגדולים של סימה הצטרפו לכיתה שלי.

יהלי הבת, שהיו לה חצ׳קונים על הפרצוף, והיא כל הזמן בכתה כי היא התגעגעה לחברות שלה מתכנית למד אבל הן לא מוכנות להיפגש איתה כי היא כבר לא עשירה והאנשים בשכונה הזאת, כלומר בשכונה שלי, הם סתם בררה של הבררה (מה זה המילה הזאת קיבינימט???) ואין מצב שהיא תסתובב איתם. נו, פלצנית…

שולי הבן, שהחליט שהוא יהיה הראשון שינצח את מוטי בפינות, כי הוא היה אלוף הכדורסל בתכנית למד והוא השתתף בנבחרת הנוער של תל אביב בכדורסל ואם האבא הלוזר שלו לא היה כזה טמבל שקל לעבוד עליו ולא היה מפסיד את כל הכסף שלהם בעסק שלו אז הוא, שולי, היה המיקי ברקוביץ הבא של ישראל, אבל לא נורא, גם פינות זה טוב והוא הולך להיות האלוף החדש של שפירא בפינות.

והיתה רווית הבת חמש שממש לא עניינה אותי…

בקיצור, למה אני מספר לכם את כל זה?

כי ברגע שסימה חייכה אליי מלמעלה עם הכוס מים הכי מתוקים בעולם, אני, איך אני יגיד לכם את זה, התאהבתי. אשכרה התאהבתי. כן, כן, אני, שימי לבית משפחת כהן, הבן של ברכה וגרשון, בן חמש עשרה וחמישה חודשים ושבועיים, התאהבתי בסימה, השכנה החדשה שהגיעה מצפון תל אביב, ששני הילדים שלה לומדים איתי עכשיו בכיתה…

סעמאק למה לא שמו אותם בכיתה השניה?

בקיצור, סימה וכל המשפחה שלה גרו עכשיו בבית ממולי, שפעם גרו בו אופירה וירמיהו ועכשיו הילדים שלהם העבירו אותם לאיזה בית אבות מצ׳וקמק, מכרו את הדירה וחילקו ביניהם את הכסף. חארות… מי עושה דבר כזה להורים שלו???

בקיצור, עכשיו סימה גרה שם. כן, גם המשפחה שלה גרה איתה, זה ברור, נו…