סיגריות כמטאפורה

"אפשר סיגריה?" שאלתי את הבחור הגבוה עם השיער השחור והעגיל בצד השפה שעמד במורד המדרגות של המועדון,שלשם הגיע כל מי שמאס מהמוזיקה הרועשת.
הבחור דחף סיגריה לבין שפתיי, שלף מצית מכיסו, והדליק את הסיגריה בזמן שאני מחזיקה אותה עם שפתיי.
"תודה", התאמצתי להעלות חיוך מוכיר תודה עלי פני,אך לפי המבט שלו, לא הצלחתי.
"זה כואב?", הוא שאל אותי.
נאנחתי, "מה?",שאלתי,למרות שכבר הצלחתי להעלות בדעתי מהו כיוון השיחה.
"לדעת שאת צריכה לעלות לשם ולהעמיד פנים שאת נהנית,ראיתי אותך רוקדת,את נראית מאושרת,מזוייפת.ועכשיו כאן, את נראית עצובה כל כך,את נראית אמיתית".
"הסתכלת עלי?" שאלתי בסקרנות,נואשת להעלות את הבטחון העצמי שרמסו לי לפני חמישה ימים".
הוא צחק, "הרגשתי אותך,משהו בער בי ברגע שעיניי נחו עלייך, אולי זו העובדה, שאני מזדהה עם העצב שלך,שהרגשתי ממרחקים". הבחור התוודה בפני.
לקחתי שאכטה מהסיגריה, זרקתי אותה לרצפה ודרכתי באגרסיביות.
"אפשר עוד אחת?" שאלתי את הבחור.
הבחור הסתכל עלי בשאלה,"לא סיימת את הקודמת,כיבית אותה כשהיא הייתה בחצי שלה".
גיכחתי," זה בדיוק מה שהוא עשה לי, כיבה אותי בכל פעם שלא הייתי מוכנה לכך, ובכל פעם הדליק אותי מחדש כשהתחשק לו עוד,ולי לא הייתה מילה בעניין,או שפשוט אני בחרתי שלא יהיה לי מילה בעניין.
עד שהקופסת סיגריות נגמרה,וכבר לא הרגיש צורך לקנות אחת חדשה,אז אני נשארתי כבויה,מחכה שמישהו יקנה אותי מחדש,אך הפעם, לא כקופסת סיגריות." הודיתי בפניו,ועליתי חזרה למועדון, חוזרת להעמיד פנים,והבחור בעקבותיי.